בסופו של תהליך ייסורים קשה, מגיעה עת התגמול וההכרה הפומבית בצדקתו של הסובל, אשר הקריב את עצמו למען הכלל וספג השפלות. הפרשנים חלוקים בשאלת זהותו של אותו סובל: הגישה המרכזית רואה בו משל לעם ישראל הסובל בגלות בין האומות [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המזהים דמות זו עם משה רבנו [רד"ק], עם המלך יאשיהו שנהרג על לא עוול בכפו [אברבנאל], עם מלך המשיח [רד"ק], או עם צדיקי הדורות שמסרו נפשם על קדושת ה' [מלבי"ם, אבן עזרא].
ההבטחה לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל מתפרשת בשני כיוונים עיקריים. במישור הרוחני, ה' יעניק לו נחלה ושכר בעולם הבא יחד עם האבות והנביאים, המכונים כאן עצומים [רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא, שטיינזלץ, אברבנאל]. במישור הלאומי וההיסטורי, המילים עצומים (חזקים) ושלל (ביזה ורכוש) מכוונות לניצחון פיזי: עם ישראל, שהיה משועבד, יזכה לשלוט על אומות חזקות, ינצח אותן ויחלק את רכושן כשלל [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, אברבנאל]. בנוסף, יש המפרשים את המילה בָרַבִּים במשמעות של פומביות – שכרו יינתן בגלוי ולעיני כל [שד"ל, שטיינזלץ].
שכר עצום זה ניתן כגמול על ארבעה דברים שעבר הסובל:
ראשית, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ. הפועל הֶעֱרָה מתפרש לרוב מלשון שפיכה והרקה (כמו שפיכת מים מכד), ומסמל את נכונותו לשפוך את נפשו ולמסור את עצמו למיתה על קדושת ה' [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, שטיינזלץ]. פירוש נוסף גוזר זאת מלשון גילוי וחשיפה, כלומר שהסובל לא הציל את עצמו ממוות על ידי המרת דתו אלא חשף עצמו לסכנה [שד"ל, אבן עזרא]. במקרה של משה רבנו, הדבר מתבטא בנכונותו להימחות מספר התורה למען העם [רד"ק].
שנית, וְאֶת־פֹּשְׁעִים נִמְנָה. המילה נִמְנָה משמעותה נספר ונחשב [מצודת ציון]. הסובל ספג השפלה כאשר הגויים החשיבו אותו בטעות כפושע וכופר [מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל], או שסבל ייסורים כאילו היה חוטא [רש"י]. לפי הגישות האישיות, משה נמנה עם דור המדבר שחטא, ויאשיהו הצדיק עליו את הדין כחוטא אף שלא היה כזה [רד"ק, אברבנאל].
שלישית, וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא. הפועל נָשָׂא משמעו סבל [מצודת ציון]. הסובל לקח על שכמו את העוונות של אחרים. יש המסבירים כי באמצעות ייסוריו הוא כיפר על חטאי הדור והביא טובה ושלום לעולם [רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים שהוא פשוט נשא וסבל את הנזק והכאב שגרמו לו האומות הרשעות, תוך שהוא סולח למציקיו [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אברבנאל].
רביעית, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ. המילה יַפְגִּיעַ מתפרשת לרוב מלשון תחינה, בקשה ותפילה [מצודת ציון, רד"ק]. אף על פי שאותם פושעים התעמרו בו, הוא הפגין גדלות נפש והתפלל בעדם ולמען שלומם [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, אברבנאל, שטיינזלץ]. גישה שונה מפרשת שהסובל היה נאלץ להתחנן בפני הפושעים בגלות כעבד לפני אדונו, ולכן שורת הדין מחייבת שכעת הוא ימשול בהם [מצודת דוד, אברבנאל]. לפי גישה אחרת, ייסוריו הם אלו ש"הפגיעו" וריצו את ה' להביא טובה לעולם ולעורר את הפושעים לתשובה [רש"י, מלבי"ם].