דמותו של העבד הסובל ניצבת במוקד, כאשר ייסוריו הקשים אינם נובעים מחטאיו שלו, אלא קשורים באופן פרדוקסלי למעשיהם ולשלומם של הסובבים אותו. מציאות זו מעוררת התבוננות עמוקה על היחס שבין סבל, כפרה ותיקון העולם.
ברמה המילולית, הביטוי וְהוּא מְחֹלָל מתפרש בשתי דרכים: יש המסבירים זאת מלשון חלל, כלומר אדם מוכה, דקור ופצוע [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת מלשון חיל וחלחלה, המבטא כאב עז ורעדה הדומה לצירי לידה [רד"ק, מצודת ציון]. הוא מתואר גם כמְדֻכָּא, כלומר שבור, כתות ומוכנע עד עפר [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ייסורים אלו באים עליו מִפְּשָׁעֵנוּ ומֵעֲוֹנֹתֵינוּ, כלומר בגלל חטאינו. המילה מוּסַר משמעותה ייסורים, והמילה וּבַחֲבֻרָתוֹ מתארת מכה ופצע פיזי המשמשים כמשל לצער הגלות [רד"ק, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן תיאור של תמורה וכפרה: הייסורים שהיו ראויים לבוא על אומות העולם כדי למרק את חטאיהן, נופלים בפועל על כתפיו של העבד המיוסר (המסמל את עם ישראל), ובזכות סבלו זוכה העולם לשלום ולרפואה מנגעי העוון [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה מוסבר כי קיים כלל היסטורי-רוחני, ולפיו כל זמן שישראל שרויים בצער הגלות, אומות העולם נהנות משקט ומשלום, ורק לעתיד לבוא, בעת הישועה, יתהפך הגלגל [אבן עזרא].
מנגד, פרשנים אחרים מתקשים לקבל את ההיגיון לפיו החף מפשע יסבול כדי לכפר על החוטא, ושמחלת האחד תתרפא על ידי הכאת האחר [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל]. משום כך, מוסבר כי הנביא משתמש כאן באמצעי מליצי ושם את הדברים הללו בפיהן של אומות העולם. בעתיד, האומות יתבוננו בעם ישראל שהיה בזוי ושסוי לאורך שנות הגלות הארוכות, ויכירו בכך שישראל היו נקיים מחטא, בעוד שהן עצמן היו החוטאות [שד"ל].
חלוקה רעיונית נוספת מציעה הבחנה בין סוגי הפגיעות שחוו ישראל בגלות: כאשר הגויים רדפו את ישראל מתוך טעות שכלית ואמונה דתית שזהו המעשה הנכון, הדבר נחשב ל"עוון" שגרם לישראל להיות מְדֻכָּא במכאובים חיצוניים. לעומת זאת, כאשר הגויים מנעו מישראל טובה מתוך רוע לב ומרד גרידא, ללא הצדקה דתית, הדבר נחשב ל"פשע" שגרם לישראל להיות מְחֹלָל בחולי פנימי. האומות ייסרו את ישראל מתוך מחשבה מוטעית שדווקא הפגיעה בהם תבטיח ותאריך את שלומן שלהן, מבלי להבין שה' עתיד להעניש אותן על כך [מלבי"ם].
באשר לביטוי מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ, מוצעים גם פירושים חלופיים: ייתכן שהכוונה היא לייסורים שהיו ראויים לבוא על "כולנו" יחד [רד"ק], או שמשמעות המילה המקורית הייתה "שילומים" במשמעות של פורענות ועונש, ולא של שלום וברכה [שד"ל]. כמו כן, המילה וּבַחֲבֻרָתוֹ אינה מתארת רק פצע, אלא יכולה להירמז גם לשורש של חברה והתחברות, כביטוי להתחברות הלבבות ולחזרה בתשובה [שד"ל].