ישעיהו, פרק נ״ג, פסוק ה׳

אומות העולם עתידות להכיר בכך שעם ישראל סבל בגלות ייסורים שהיו ראויים ליפול על כתפיהן שלהן כעונש על חטאיהן. וְהוּא מְחֹלָל, כלומר מוכה ודקור או אחוז כאב ורעדה, וכן מְדֻכָּא ושבור עד עפר, אך מכאובים אלו באים עליו מִפְּשָׁעֵנוּ ומֵעֲוֹנֹתֵינוּ. הגויים רדפו את ישראל מתוך מחשבה שפגיעה זו תבטיח את שלומם, וכך מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, שכן בזמן שישראל שרויים בצער הייסורים, אומות העולם נהנות משקט. מתוך המציאות הזו מושגת כפרה, ודווקא וּבַחֲבֻרָתוֹ, דרך הפצע ומכת הגלות של ישראל, נִרְפָּא לָנוּ והעולם זוכה לרפואה מנגעי העוון.