דמותו של "עבד ה'", המייצגת את עם ישראל בתקופת הגלות, מצטיירת מבעד למילים אלו בנקודת השפל העמוקה ביותר של קיומה הפיזי, החברתי והנפשי [רש"י, אבן עזרא, שד"ל]. תיאור זה מציג אדם המרוקן מכל תכונה חיובית, שסבלו יוצר חיץ מוחלט בינו לבין החברה האנושית.
בראשית הדברים מתואר העבד כנִבְזֶה, מעמד המעיד לא רק על חוסר רצון בחברתו, אלא על מיאוס אקטיבי וזלזול מוחלט בו [רד"ק, מלבי"ם]. מצב זה ממשיך אל ההגדרה וַחֲדַל אִישִׁים, צירוף המורכב מהמילה "חדל" שמשמעותה מניעה וחיסרון, ו"אישים" שפירושה אנשים [מצודת ציון]. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת ביטוי זה. הגישה האחת רואה בכך תיאור של פחיתות ערך וחסרון כוח, ולפיה מדובר באדם הנחות והשפל ביותר מבין בני האדם [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת זאת כניתוק חברתי מוחלט; אנשים נמנעו מלהתחבר עמו, והוא חדל מלהיחשב לחלק מחברת בני האדם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
ייסוריו של העבד מתוארים במילים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִיד֣וּעַ חֹלִי. הפרשנים מסכימים כי המכאובים והחולי משמשים כאן כמשל לסבל המתמשך ולעול הכבד של הגלות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. עם זאת, ישנה הבחנה בין סוגי הסבל: מַכְאֹבוֹת מתייחסים לכאב פיזי המגיע מבחוץ, כגון מכות אכזריות מידי אחרים, בעוד שחֹלִי מצביע על הרס פנימי של בריאות הגוף [מלבי"ם]. הביטוי וִיד֣וּעַ חֹלִי ממחיש עד כמה הסבל הפך לחלק בלתי נפרד ממהותו, כאילו הוא והחולי הם רעים וחברים, או שהחולי "מכיר" אותו ושב אליו תמיד כאל אכסניה קבועה המזומנת לקבלו [שד"ל].
התגובה החברתית לסבלו מבוטאת בביטוי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, שבו נחלקו המפרשים מי מסתיר את פניו ממי. רוב הפרשנים מסבירים כי הרואים הם אלו שמסתירים את פניהם מן העבד. מראהו היה כה מאוס ובזוי, עד שגרם לסובבים להפנות את מבטם כדי שלא לראותו [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל]. הסתרת פנים זו אינה נובעת מרחמים או מקושי לראות אדם בסבלו, אלא מתוך סלידה עמוקה [מלבי"ם], ולעיתים אף מתוך רצון של הגויים להתעלם מהיהודי כדי שלא יצטרכו להושיעו [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים כי העבד עצמו הוא שמסתיר את פניו מן החברה, כשהוא עטוף וחבוש פנים כאדם המנוגע בצרעת, מתוך בושה עמוקה, שפלות ותחושת טומאה [רש"י, שטיינזלץ].
הפסוק נחתם במילים נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ, המסכמות את יחס החברה אליו. בשל שפלותו, הוא לא נחשב למאומה בעיני רואיו [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ], עד כדי כך שלא החשיבו אותו מספיק אפילו כדי להרגיש בצערו [מלבי"ם], והסיקו כי ה' מאס בו ועל כן הביא עליו את כל הייסורים הללו [מצודת דוד].