תארו לעצמכם אדם שנמצא במצב כל כך קשה ועצוב, עד שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו. הנביא מתאר לנו את עם ישראל בתקופת הגלות בעזרת משל על אדם בודד שסובל מאוד. האדם הזה מתואר במילה נִבְזֶה, כלומר אדם שמזלזלים בו ואף אחד לא רוצה בחברתו. הוא גם וְחֲדַל אִישִׁים, שזה אומר שאנשים פשוט התרחקו ממנו והוא נשאר לגמרי לבד, מנותק מהחברה.
החיים בגלות היו עמוסים בקשיים, ולכן האדם במשל נקרא אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי. המילים האלו מתארות שני סוגים של קושי. מַכְאֹבוֹת הם קשיים שמגיעים מבחוץ, מאנשים אחרים שהרעו לו, ואילו חֹלִי הוא כאב וחולשה מבפנים. הביטוי וִידוּעַ חֹלִי אומר שהסבל היה כל כך קבוע בחיים שלו, עד שהם הפכו להיות ממש כמו חברים שמכירים היטב אחד את השני, כאילו הקושי תמיד בא לבקר אותו.
איך הסביבה הגיבה כשראתה אותו? הנביא אומר שהם היו וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ. כלומר, במקום לעזור לו, אנשים פשוט סובבו את הראש והסתירו את הפנים שלהם כדי לא להסתכל עליו מרוב זלזול. בסופו של דבר, המצב שלו היה נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אנשים בכלל לא החשיבו אותו, לא הרגישו צער על הכאב שלו, ואפילו חשבו שה' כועס עליו ולכן הביא עליו את כל הקושי הזה. המשל הזה עוזר לנו להרגיש כמה קשה הייתה התקופה של עם ישראל כשהיו רחוקים מארצם.