צמיחתו של עבד ה', המייצג את עם ישראל בגלות, מומחשת באמצעות דימוי בוטני מפתיע המבטא את שפלותה של האומה טרם בוא הגאולה. מדובר במצב של חולשה קיצונית והיעדר כל חן או כוח חיצוני, מה שהופך את עצם קיומה של האומה ואת עלייתה לפלא של ממש.
ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מתארות את צמיחתה של האומה מתוך מצב של שפלות עמוקה אל מול ה'. כיונק משמעותו ענף רך וחלש היוצא מן האילן, וציה היא ארץ שממה ויבשה. המשל מציג צמח שאין לו לא כוח עצמי ולא סביבה מטפחת; כשם ששורש באדמה חרבה ללא לחלוחית מים מתייבש במהירות [מצודת דוד], כך האומה בגלות חסרה כל חוסן פוליטי, עושר או מנהיגות [מלבי"ם]. עם זאת, קיימת הסכמה כי עצם הצמיחה של ענף או שורש מתוך אדמה צחיחה ושוממה אינה דבר טבעי, אלא פלא בלתי צפוי לחלוטין שמתרחש בעזרת ה' [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
לא תואר לו ולא הדר: בגלותו, העם היה חסר כל פאר, יופי או חיוניות שלמה. כשם שלצמח דל אין את הגובה והמבנה המרשים של אילן חזק, ואין לו מראה וצבע מושכים, כך לאומה לא היה שום חן חיצוני, גבורה או כוח שיעוררו התפעלות [מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד].
ונראהו ולא מראה ונחמדהו: חלק זה עוסק בתגובת הרואים את עבד ה', וקיימות מספר גישות לגבי אופן קריאתו. הגישה הרווחת היא כי מילת השלילה "לא" חלה גם על סוף המשפט. כלומר, כאשר הסתכלנו בו, הוא נראה כה משונה וחסר כל מראה מפואר, עד כדי כך שכלל לא חמדנו אותו אלא להפך, תיעבנו אותו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. פרשנים אחרים קוראים זאת כשאלה רטורית: מכיוון שראינו אותו ללא כל מראה ראוי, כיצד בכלל נוכל לחמוד אותו? [רש"י, מלבי"ם]. מנגד, יש המציעים חלוקה תחבירית שונה ולפיה לא היה לו תואר שימשוך אותנו בכלל לראות אותו, ולא מראה שיגרום לנו לחמוד אותו [שד"ל]. לצד פירושים אלו, קיימת גם גישה הרואה במילה ונחמדהו נקודת תפנית מפתיעה המעידה על העתיד: אף על פי שקודם לכן לא היה בו דבר מרשים ולא שמנו לב אליו, בסופו של דבר אנו נחמוד אותו [ביאור שטיינזלץ].