תדהמה עולמית ושבר רעיוני אוחזים במנהיגי תבל לנוכח התרחשות פלאית ההופכת את סדרי ההיסטוריה. המאורע כה חריג ונוגד את חוקי הטבע והחברה, עד שהוא מעורר פליאה עצומה וחשבון נפש עמוק בקרב הרואים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדוברים בפסוק הם אומות העולם ומלכיהן, המגיבים בשוק מוחלט למראה גאולת ישראל ועלייתו לגדולה. מנגד, קיימת דעת מיעוט לפיה הנביא עצמו הוא הדובר, והוא תוהה בעדו ובעד שאר הנביאים מי בכלל האמין לנבואות הגאולה שהם השמיעו בעבר [שד"ל].
בחלקו הראשון של הפסוק, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ, מביעות האומות פליאה מוחלטת. הן מודות שאילו היו רק שומעות על המאורע מפי אחרים או מפי נביאים, ולא רואות אותו במו עיניהן, לא היו מאמינות לו כלל בשל היותו כה רחוק ממציאות הטבע [מלבי"ם, רש"י, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. תוכן השמועה המפתיעה מתפרש בכמה אופנים: יש המסבירים כי מדובר בבשורת הגאולה, העוצמה והממשלה הפתאומית לה זוכה עם ישראל [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אחרים רואים בכך ביטוי להלם של האומות ממפלתן שלהן, מנפילתן משיא הגדולה למצב של חוסר אונים, או מההכרה הפתאומית כי כל אמונותיהן הקודמות היו שקר, והן תוהות כיצד בכלל האמינו למסורות הכוזבות שעליהן גדלו [אברבנאל].
בחלקו השני של הפסוק מתמקדת הפליאה בזהות מקבל הנס. המילים וּזְרוֹעַ ה' מבטאות את חוזקו, כוחו, גדלותו והודו של האל [רש"י, מצודת דוד]. המילים עַל מִי משמעותן "בעבור מי", והמילה נִגְלָתָה עניינה גילוי וחשיפה [מצודת ציון].
תמיהת האומות היא כפולה: ראשית, האם אי פעם, מימות עולם, נגלתה עוצמה אלוהית כה אדירה בעבור אומה כלשהי? [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. שנית, וזוהי ליבת ההלם המלווה בנימה של זלזול, כיצד ייתכן שכוחו האינסופי של ה' התגלה דווקא על העם הזה? על פי ההיגיון האנושי, התגלות אלוהית כה מפוארת הייתה אמורה לחול על בעלי כוח, שררה ומעלה. הזרות והפליאה נובעות מכך שה' בחר לגלות את זרועו דווקא על עם שפל, נבזה, דחוי ושסוי [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].