פסוק זה משרטט תמונה עזה וכואבת של סבל אילם ופגיעות מוחלטת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו מדבר על אדם בודד, אלא משמש אלגוריה מדויקת למצבו של עם ישראל בגלותו, הסובל תחת עול הגויים בחוסר אונים וללא כוח התנגדות [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם].
התיאור נפתח במילים נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה. המילה נִגַּשׂ (הכתובה בבניין נפעל ובאות שי"ן שמאלית [אבן עזרא, מנחת שי]) מתארת מצב של אדם הנלחץ, נדחק ונרדף על ידי נוגשים [רש"י, שטיינזלץ]. באשר למשמעות הצירוף כולו, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מחלקת את הסבל לשני סוגים שונים. נִגַּשׂ מתייחס לסחיטה ולעושק כלכלי, בו נלקח רכושו של האדם בכוח, ואילו נַעֲנֶה מתאר את העינוי הפיזי והמכות [רד"ק]. יש המוסיפים כי העינוי הפיזי הוא מנת חלקו של העני שאין לו כסף לתת לנוגשיו, כך שהפסוק מתאר אדם הנדחק לתת את עושרו או מעונה בגופו [מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומתם, יש המפרשים את המילה נַעֲנֶה כסבל נפשי של הונאת דברים והשפלה מילולית [רש"י].
הגישה השנייה שוללת את הפירוש של "עינוי" למילה נַעֲנֶה, ומסבירה אותה מלשון "ענווה" והכנעה. על פי קו חשיבה זה, למרות שהאדם נלחץ ונרדף, הוא אינו מורד בנוגשיו אלא נכנע, משלים עם מצבו ומקבל את הדין בענווה ובנמיכות רוח [שד"ל, שטיינזלץ].
תגובתו של הסובל לכל אלו היא וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. הוא שותק ואינו מתלונן. שתיקה זו נובעת מפחד משתק שמא כל תלונה רק תגביר את התעללות הנוגשים [מצודת דוד], או מתוך מציאות של חוסר זכויות מוחלט שבה פשוט אין לו למי לזעוק [רד"ק]. שתיקה זו מאפיינת את היהודי בגלות, נטול ההגנה הפוליטית, שאין לו שר או מנהיג שיעמוד לצידו, ולכן אינו מתעסק במאבק אלא מתכנס בעבודת ה' [אבן עזרא].
כדי להמחיש את עוצמת הסבל והשתיקה, הפסוק משתמש בשני דימויים מעולם החי, המקבילים לשני סוגי הפגיעות שנידונו קודם לכן:
הדימוי הראשון הוא כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל – כבש המובל לשחיטה ואינו מתנגד [שטיינזלץ, מצודת ציון]. דימוי זה מקביל לפגיעה הגופנית, לסכנת המוות ולעינוי הפיזי [רד"ק, מצודת דוד].
הדימוי השני הוא וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה – כבשה שחותכים את צמרה, והיא משתתקת ואינה משמיעה קול (המילה נֶאֱלָמָה נהגית במלעיל [רד"ק, מנחת שי]). דימוי זה מקביל באופן מדויק לעושק הכלכלי, שכן גזיזת הצמר משולה ללקיחת ממונו ורכושו של האדם [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. בחירת הנביא דווקא בנקבת הכבש, הרָחֵל, נועדה להדגיש חולשה יתרה ופגיעות עמוקה, המשקפת את מצבה הרעוע של האומה בגלות [רד"ק], ומזכירה את כאבן של אימהות חסרות אונים שרכושן וילדיהן הרכים נלקחים מהן [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בחזרה על המילים וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. חזרה זו באה לסכם ולומר שבין אם מדובר בפגיעה בגופו ובין אם בפגיעה ברכושו – הוא נותר בשתיקתו [רד"ק, שד"ל], ויש המסבירים שסיום הפסוק חוזר ומדגיש את שתיקתו של השה המובל לטבח מתחילת המשפט [רש"י]. מתוך פסיביות מוחלטת זו, מוכח כי הפסוק אינו יכול לתאר נביא (כדוגמת ירמיהו), שכן מהותו של נביא היא לעמוד בגבורה ולא לשתוק אל מול עוולות, אלא זהו תיאורו המובהק של העם הנרדף בגלותו [שד"ל].