ישעיהו, פרק נ״ג, פסוק ז׳

קרה לכם פעם שמישהו התנהג אליכם בצורה לא הוגנת, אבל בחרתם לשתוק כי פחדתם שאם תגידו משהו המצב רק יחמיר? התחושה הקשה הזו מתארת בדיוק את מה שהרגיש עם ישראל כשהיה בגלות. הנביא מתאר את העם שלנו כשהוא נמצא בארץ זרה, חלש וחסר הגנה תחת שלטון של עמים אחרים. המילים נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה מתארות מצב שבו לוקחים לאנשים את הרכוש שלהם בכוח, או שפוגעים בהם ומכאיבים להם. למרות הקושי הגדול, העם שותק וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. הם לא מתלוננים כי פשוט אין להם שר או מנהיג שישמור עליהם, והם חוששים שכל זעקה רק תביא עליהם צרות נוספות. במקום להיאבק, הם מתכנסים בשקט בעבודת ה'. כדי שנצליח לדמיין את חוסר האונים הזה, הנביא משתמש בשתי דוגמאות מעולם החי. הדוגמה הראשונה היא כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, כמו כבש צעיר שלוקחים אותו ואין לו שום דרך להתנגד, כך הרגיש העם מול הפגיעה בגופו. הדוגמה השנייה היא וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. רחל היא כבשה, וכשגוזזים וחותכים את הצמר שלה, היא עומדת בשקט, אילמת לגמרי. גזיזת הצמר דומה למצב שבו לוקחים לאדם את כל הכסף והרכוש ששייכים לו. הנביא בחר דווקא בכבשה נקבה כדי להדגיש עד כמה העם היה עדין, פגיע וחלש בגלות. כדי לסכם את התמונה הזו, חוזרים שוב על המילים וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, כדי להבהיר לנו שבין אם פגעו בגופם ובין אם לקחו את רכושם, בני ישראל נאלצו לקבל את המצב בשתיקה מוחלטת.