ישעיהו, פרק נ״ג, פסוק ז׳

עם ישראל בגלותו נמצא תחת עול הגויים בחוסר אונים, כאשר הוא נִגַּשׂ, כלומר נלחץ ונרדף על ידי נוגשיו, וְהוּא נַעֲנֶה בסבל פיזי ונפשי או מקבל את ייסוריו בהכנעה ובענווה. מתוך פחד שמא התלונה תחמיר את התעללות הנוגשים, ובהיעדר מנהיג או זכויות לזעוק עליהן, העם שותק וְלֹא יִפְתַּח פִּיו. הפגיעה הכפולה בגוף וברכוש מומחשת דרך דימויים של בעלי חיים חסרי ישע: כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל המסמל את סכנת המוות והעינויים, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, המדגישה את חולשת נקבת הכבש המשתתקת כשצמרה נגזז, כדימוי לעושק הכלכלי ולכאב האימהות שרכושן וילדיהן נלקחים מהן. החזרה בסוף על כך שוְלֹא יִפְתַּח פִּיו מסכמת שבין אם הפגיעה היא בגופו ובין אם ברכושו, העם נותר בחוסר התנגדות ובשתיקה, תיאור המאפיין אומה נרדפת ולא נביא שתפקידו לזעוק מול עוולות.