ישעיהו, פרק נ״ז, פסוק א׳

מותו של אדם צדיק משמש אבן בוחן למצבו המוסרי של הדור, שכן כאשר הַצַּדִּיק אָבָד האבדה אינה שלו, אלא של בני דורו המאבדים את הגנתו ואת תוכחתו. בעוד שעל מותו של המקפיד על מצוות שבין אדם לה' הציבור אדיש וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב, הרי שעל וְאַנְשֵׁי־חֶסֶד המיטיבים עם הבריות הציבור אמנם מתאבל כאשר הם נֶאֱסָפִים ומתים, אך נותר בְּאֵין מֵבִין מדוע נלקחו. חוסר הבנה זה מוביל למותם של צדיקים נוספים בניסיון לזעזע את העם מתרדמתו. הסיבה האמיתית להסתלקותם היא כִּי־מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק, כפעולת חסד מאת ה' המבקש לחסוך מהם את הראייה של הפורענות העתידית או את הרעה הקיימת. מנגד, הרשעים פוטרים עצמם מחשבון נפש וטוענים בציניות כי הצדיק הביא את מותו על עצמו בסיגופיו.