ישעיהו, פרק נ״ז, פסוק ד׳

הנביא מוכיח את העם על יהירותם ונהנתנותם, ושואל בתמיהה עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ, כלומר על איזה משענת הם סומכים כעת כדי לזכות בשמחה לאחר שעזבו את ה' לטובת אלילים ותענוגות חומר. הוא ממשיך ומוחה על עזות המצח שלהם, ושואל עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן, שכן במקום לבקר את עצמם הם בוחרים לזלזל וללעוג לה' ולנביאיו, או לדרוש בחוצפה את צורכיהם. אף על פי שהעם מתמלא גאווה מדיבורו הרהוט, הנביא מזכיר להם שאין להם כל סיבה להתגאות ומטיח בהם: הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. מילים אלו מבהירות כי הם דור שעזב לחלוטין את דרך אבותיו ונדמה לילדים שנולדו מניאוף, וכי מעשיהם היומיומיים מולידים פשע וזורעים שקר שאין בו שום אמת.