נביא הזעם משתמש בדימוי חריף ונוקב של אישה הבוגדת בבעלה ונוטשת את ביתה לטובת מאהבים זרים. דרך משל זה נחשפת עזיבת עם ישראל את ה׳ לטובת עבודה זרה. התיאור נפתח במילים וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ, המדמות את האומה לאישה מנאפת שלבה וזכרונה נתונים למאהביה הממתינים לה מחוץ לפתח ביתה [רש"י, מצודת דוד]. במישור הרוחני, העם הציב את פסלי האלילים מאחורי דלתות הבתים כדי לראותם מיד עם הכניסה [ביאור שטיינזלץ, שד"ל], ובכך המיר את מצוות המזוזה שנועדה להזכיר את ה׳, בזכרון של עבודה זרה [רד"ק]. גישה נוספת מסבירה שהמילה זִכְרוֹנֵךְ מתייחסת לקטורת, בשמים או לבונה (אזכרה) שהוקטרו לאלילים בסתר [אבן עזרא, רד"ק], או שנועדו להסתיר את ריח הבגידה מפני הבעל [מלבי"ם].
הבגידה מתוארת כנטישה אינטימית ובוטה: כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי. האישה ששכבה לצד בעלה, גילתה את השמיכה המשותפת, קמה והסתלקה ממנו אל הזרים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה וַתַּעֲלִי מבטאת עזיבה והתרחקות [מצודת ציון, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מול הציווי של ה׳ לעבוד אותו בצנעה ובמזבח אדמה פשוט, העם התרחק ממנו בגלוי ובפרהסיא, ועלה להקריב לאלילים על ראשי ההרים [רד"ק, שד"ל].
כדי לקבל את פני המאהבים הרבים, היא ביצעה פעולה של הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו דימוי לאימוץ נרחב של עבודת כוכבים מרובה ומגוונת, תוך הכנת מקום להכיל את כל האלילים החדשים. זאת בניגוד גמור לרצון ה׳ שהעבודה תתרכז במקום אחד נבחר בלבד [רד"ק]. בהמשך לכך, במילים וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאומה כרתה ברית של אהבה וקרבה עם אותם אלילים. לעומת זאת, יש המציעים כי השורש כ.ר.ת כאן משמעותו חוסר ומיעוט, כלומר שהיא זינתה עם כל כך הרבה זרים עד שפשוט חסרו לה מאהבים נוספים [שד"ל].
התיאור נחתם במילים אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית. המילה יָד מתפרשת כאן כמקום או הזדמנות [רש"י, שד"ל, מצודת ציון]. האומה אהבה את החיבור לאלילים והתמסרה אליהם בכל מקום ובכל זמן שראתה לנכון, ללא בושה ובפרסום רב [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. גם כאן בולט הניגוד החריף למצוות ה׳, שדרש עבודה במקום מסוים בלבד, בעוד שהעם אימץ את מנהגי הגויים ועבד לכל אליל בכל מקום שבו חפץ [רד"ק].