המרדף העיקש אחר בריתות זרות, עושר חומרי ועבודה זרה דורש מאמץ רב ומתיש. למרות העייפות והכישלונות, האומה מסרבת להרפות מדרכיה הרעות, ושואבת עידוד מהצלחות זמניות או מכוח מדומה המונע ממנה להכיר בחולשתה האמיתית ולשוב אל ה'.
הביטוי בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ מתפרש בכמה מישורים. במישור המדיני, הכוונה היא לטירחה הרבה בחיפוש אחר עזרה ממעצמות זרות כמו מלך אשור, וכאשר מהלך דיפלומטי אחד נכשל, מנסים בדרך אחרת [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. במישור הרוחני והאישי, מדובר בהתעסקות אינטנסיבית ברדיפה אחר תאוות וצבירת הון [רש"י], או בהליכה אחר עבודה זרה, המדומה לחיפוש אחר מאהבים [מלבי"ם]. יש שאף פירשו את המילה דרך ככינוי המתאר את עצם עשיית החטא [שד"ל].
למרות היגיעה הרבה, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ. המילה נוֹאָשׁ משמעותה ייאוש ועזיבת הדבר [מצודת ציון]. אדם עייף בדרכים בדרך כלל מתייאש ועוצר לנוח, אך כאן האומה אינה מוותרת. במקום להתייאש מדרכים אלו ולשוב לעסוק בתורה ובמצוות [רש"י], היא ממשיכה לקוות שיגיעתה תועיל [אבן עזרא], שכן עצם הטורח שבחטא וההליכה בדרכי הגויים היו אהובים וערבים לה [רד"ק].
הסיבה לעקשנות זו טמונה בכך שחַיַּת יָדֵךְ מָצָאת. המילה חַיַּת מתפרשת בקרב רוב הפרשנים ככוח, בריאות או מחיה [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים כי משמעותה בשפה הערבית היא צורך [רש"י]. כלומר, האומה מצאה הצלחה מסוימת במעשיה, השיגה את צרכיה [רש"י], או מצאה כוח צבאי בדמות רכב ופרשים [מצודת דוד]. יש לשים לב כי המילה נכתבת בלשון נקבה, יָדֵךְ [מנחת שי].
גישה ציורית מציגה זאת כמצב שבו הגוף כולו כבר מת ועייף, אך היד עדיין חיה ומתפקדת. בנמשל, אף על פי שהאומה ספגה מכות קשות ורובה גלתה, כל עוד נותר קומץ קטן על אדמתו, הוא מרגיש שיש בו עוד כוח להמשיך בדרכיו הרעות [מלבי"ם]. בהמשך לפירוש המייחס את הפסוק לחטאי פריצות, ישנה השערה כי המילה רומזת למילה ירך, ככינוי לרחם [שד"ל].
בעקבות אותה תחושת כוח והצלחה מדומה, עַל כֵּן לֹא חָלִית. המילה חָלִית מבטאת חולי, מכאוב או דאגה [מצודת ציון]. מכיוון שהאומה קיבלה את הטורח בשמחה, היא לא הרגישה חולה וכואבת [מצודת דוד, אבן עזרא]. היא לא דאגה לעתידה [שד"ל], ולבה לא כאב על כך שעזבה את עבודת ה' ואת התורה [רש"י]. אותה חיות חלקית וסיפוק רגעי גרמו לה לא להרגיש את המחלות והפגמים הסמויים שעדיין מקננים בה, ולא לחוש בכאבו של הגוף הלאומי כולו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].