דברי הנביא מציגים פרדוקס עמוק על אופי נוכחותו של ה' בעולם, תוך יצירת ניגוד בין רוממותו האינסופית לבין קרבתו האינטימית לסבל ולענווה האנושית. הכתוב משלב דברי תוכחה עם נחמה גדולה, ומלמד היכן בוחר ה' להשרות את שכינתו.
החלק הראשון של הכתוב מתאר את גדולתו של ה': רָם וְנִשָּׂא וכן שֹׁכֵן עַד. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא שה' שוכן לנצח ולעולמי עולמים [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי בניגוד לנבראים ולגרמי השמים הנמצאים בתנועה מתמדת, קיומו של ה' הוא נצחי ובלתי משתנה [מצודת דוד, אבן עזרא], ועמידתו התמידית מעידה על השגחתו הרציפה על הבריאה [רד"ק]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה עַד לא כמונח של זמן אלא של מקום, כלומר ה' שוכן במרחב אינסופי ובגובה בלתי מוגבל בשמי השמים [שד"ל]. בנוסף, וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, הוא מובדל ואין ערוך אליו [מצודת דוד], בדומה לאופן שבו המלאכים מקדישים אותו [רד"ק].
לאחר תיאור הרוממות, מופיעה ההנגדה. ה' מכריז מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, כלומר מקום משכנו הוא למעלה מעלה עם המלאכים, אך יחד עם זאת הוא בוחר לשכון גם למטה בארץ וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ [רד"ק, אבן עזרא], והוא מרכין ומוריד את שכינתו אליהם [רש"י]. הפרשנים מסבירים כי דַּכָּא וכן נִדְכָּאִים הם אנשים שבורים וכתותים, הסובלים מעוני וממחלות [רש"י, מצודת ציון], בעוד שְׁפַל רוּחַ הוא אדם עניו [מצודת ציון].
מטרת ירידת השכינה אל התחתונים היא לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. הבטחה זו מתפרשת בכמה רבדים. במישור הלאומי, זהו מסר של תקווה לעם ישראל שעתיד להיות שפל ורצוץ בגלות ארוכה עד שייראה כמת. ה' מבטיח כי לא עזב אותם וכי הוא עתיד להחיותם [רד"ק].
במישור הרוחני של חזרה בתשובה, הכתוב עונה על טענה פילוסופית. אדם עלול לחשוב שגדולתו האינסופית של ה', היותו בלתי משתנה וקדושתו המוחלטת, ימנעו ממנו לקבל חוטא שנטמא. אך הכתוב מחדש שדווקא תכונות אלו מחייבות את קבלת השב בתשובה, שכן מול רוממות ה' אין אף אדם שלם. האדם השב אל ה' יכול להיות שבור משתי סיבות: או בעקבות ייסורים חיצוניים שחווה, והוא הדַּכָּא שבור הלֵב, או מתוך הכנעה פנימית וענווה שבחר בהן מעצמו, והוא השְׁפַל רוּחַ [מלבי"ם].
במישור האישי והמוסרי, הכתוב מלמד שהענווה היא המפתח לשלמות. כאשר אדם מקטין את עצמו ונעשה שפל רוח, הוא הופך את עצמו לכיסא ולמשכן להשראת השכינה. בזכות כך, יצר הרע אינו שולט בו ועוונותיו נמחלים [חומת אנך].