נביאי ישראל מרבים להמשיל את עזיבת דרך הישר לטובת עבודה זרה לבגידה של אישה בבעלה, וכך גם כאן מצטיירת תמונה קשה של בגידה רוחנית ומוסרית, המתחילה ביצר בלתי נשלט ומסתיימת באכזריות מחרידה.
המילה הַנֵּחָמִים נגזרת משורש יח"ם, והיא מבטאת חום, תשוקה והתלהבות של יצרים. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדמה את הנהירה לעבודה זרה לתאווה מינית של זנות. הפולחן נעשה בָּאֵלִים, מונח שזכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשם של עץ, כמו עץ האלה או אילן סרק, שתחתיו היו מתקבצים לפולחן. גישה אחרת גורסת כי המילה מתייחסת לאלילים עצמם או לכוחות עליונים [שד"ל, מלבי"ם]. לפי פירוש זה, החוטאים היו מתחממים בתשוקה להוליד בנים מאותם אלילים, מתוך אמונה תפלה שהאלילים חושקים בבנות האדם [מלבי"ם]. מעשים אלו נעשו תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן, כלומר תחת עצים לחים ומלאי ענפים, באופן פומבי ונפוץ [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ].
התשוקה האלילית מובילה למעשה הנורא של שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים. רוב הפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, זביחת הילדים כקורבן לעבודה זרה. יש המדגישים כי מדובר בשחיטה ממשית לשם שפיכת הדם כדי שהשדים ישתו אותו, ולא בשריפת הילדים באש [שד"ל], ויש המשווים זאת למעשה של זונה הרוצחת את ילדיה [אבן עזרא]. לעומת זאת, קיימת פרשנות לשונית הרואה במילה זו תואר לאלילים עצמם, כאילו האלילים הם אלו ששוחטים את הילדים, משום שהם אלו שציוו על כך [מלבי"ם]. פירוש נוסף, הנשען על מסורת חז"ל, מציע לקרוא את המילה מלשון סחיטה ועצירה, כרמז מטאפורי לחטא של הוצאת זרע לבטלה, הנחשב כשפיכות דמים [מנחת שי, אבן עזרא].
מעשי הרצח הפולחניים התרחשו בַּנְּחָלִים, בעמקים עמוקים, תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים. המילה סְעִפֵי מושאלת מעולם הצומח ומתארת את שן הסלע הבולטת, בדומה לענף היוצא מן העץ [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ, רש"י]. החוטאים היו מעמידים את פסלי העבודה הזרה במקום גבוה על בליטות הסלעים, ושוחטים את ילדיהם בעמקים שתחתיהם [מצודת דוד, שד"ל].