הנביא מפנה תוכחה נוקבת כלפי העם, ומעמת את התנהגותם היהירה, הנהנתנית והלגלגנית עם שורשיהם המוסריים והרוחניים המושחתים.
השאלה הפותחת, עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ, זוכה למספר כיווני חשיבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי תמיהה על משענתו של העם: מאחר שהם עזבו את ה׳, על מי הם יכולים להישען כעת כדי לזכות בטובה ובשמחה? אילו היו זכאים, היו מתענגים על ה׳, אך כעת הם שמים את מבטחם באלילים חסרי ערך [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. כיוון אחר רואה במילים אלו ביקורת על נהנתנות חומרית וגאווה. הנביא פונה לאלו שבוטחים במזלות ובכישוף, ושוקעים בתענוגות של אכילה ושתייה, ושואל על סמך מה בדיוק הם מרגישים כה בטוחים [רד"ק, מלבי"ם]. דעה נוספת קושרת את ההתענגות לדיבור, ומפרשת שהעם מתמלא נחת וגאווה מדיבורו היפה והרהוט [ביאור שטיינזלץ], או שהם פשוט מחפשים ומבקשים את מי שעשה עמם טוב [אבן עזרא].
בהמשך, הנביא שואל עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן. הפירוש המקובל הוא שפעולות אלו מסמלות עזות מצח, לגלוג וזלזול כלפי ה׳ ונביאיו [רש"י, רד"ק, שד"ל]. העם מרשה לעצמו לדבר בחוצפה, מתוך תפיסת עולם צינית של אכילה ושתייה מתוך מחשבה שמחר ימותו [מלבי"ם]. למעשה, במקום ללעוג לנביאים, היה עליהם להפנות את הביקורת כלפי עצמם [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים שפעולות אלו מתארות את החוצפה של העם לפתוח את פיהם ולדרוש שוב ושוב את כל צורכיהם החומריים [מצודת דוד], או שהן המשך של תיאור דיבורם היפה והברור, אך הריק מתוכן אמיתי [ביאור שטיינזלץ].
בסוף דבריו, הנביא מטיח בהם: הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. מילים אלו נועדו להעמיד אותם במקומם ולהזכיר להם שאין להם כל סיבה להתגאות. חלק מהפרשנים מסבירים זאת על דרך המשל: הם מתוארים כילדים שנולדו מזנות וניאוף, מעין ממזרים המיוחסים בשקר לבעל אימם. זהו דימוי לדור שעזב לחלוטין את דרך אבותיו ומתנהג כאילו אינו בנם [שד"ל, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה שהכינויים אינם מתייחסים למוצאם, אלא למעשיהם בהווה, הם אנשים שמולידים פשע וזורעים שקר במעשיהם היומיומיים [מצודת דוד], ועל אף דיבורם הרהוט, אין בהם שום אמת [ביאור שטיינזלץ].