הנביא פונה אל העם בתוכחה נוקבת ומציג ניגוד חריף בין החרדה העמוקה שהם חשים מפני גורמים זרים, לבין האדישות המוחלטת וחוסר היראה שלהם כלפי ה'. התנהגות זו מדומה לאישה בוגדנית שאיבדה כל פחד מבעלה, ומתנהלת בחוסר נאמנות מופגן.
וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי
המושגים דָּאַגְתְּ ו־וַתִּירְאִי מבטאים חרדה מפני אובדן ופחד מפני אויב היכול להרע [מלבי"ם]. הפרשנים נחלקו בהבנת מהות הפחד והכזב בפסוק זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מבקר את הפחד מפני אומות זרות. דרכו של עולם היא לשקר לאויב מתעצם כדי לרצותו, ומתוך פחד זה עזב העם את בטחונו בה', ופנה לתחבולות דיפלומטיות ולכריתת בריתות עם עמים אחרים [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה תְכַזֵּבִי לא במשמעות של אמירת שקר, אלא מלשון בגידה, עזיבה ואכזבה, בדומה למעיין שמימיו מכזבים ופוסקים. הנביא שואל ממי פחד העם עד שהגיע למצב של בגידה בה' [רש"י, מצודת ציון, שד"ל].
גישה אחרת רואה בכזב ניסיון של העם להכחיש את חטאיו. הנביא תמה: ממי פחדתם שהוצרכתם לשקר ולומר שלא חטאתם? הרי בעת עשיית החטא לא פחדתם מה', ולכן מוטב היה להתוודות ולא לכזב [רד"ק]. בנוסף, יש המפרשים זאת כמשל לאישה זונה ופרוצה שאינה דואגת שמא תאבד את אהבת בעלה, אינה חוששת מעונש, ואף מכזבת וטוענת שאינו בעלה כלל [מלבי"ם].
וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ
במקום לזכור כי טוב לחסות בה' וכי אין כוח בעולם שיכול לעמוד מולו, העם שקע בפיתוח קשרים זרים ושכח לחלוטין את בוראו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי
המילה מַחְשֶׁה משמעותה שתיקה [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי שתיקתו של ה' מבטאת את ארך אפו. מכיוון שה' החריש אל מול הפשעים הרבים, סבלנותו נמשכה זמן רב והוא לא העניש את העם מיד, העם התרגל למצב זה ואיבד לחלוטין את יראת הרוממות והפחד מפניו [רש"י, רד"ק, שד"ל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
מנגד, קיימת גישה המפרשת את השתיקה לא כסבלנות פסיבית, אלא כפעולה אקטיבית של ה'. ה' הוא זה שמשתיק באמת את האויבים הקמים על ישראל, והישועה מגיעה ממנו מאז ומעולם ולא מעזרת האומות. למרבה האירוניה, למרות שה' הוא המגן עליהם, הם יראים מפני האומות ולא מפניו [מצודת דוד, אבן עזרא].