קרה לכם פעם שכל כך נבהלתם ממשהו, עד שפשוט שכחתם שמישהו חזק ואוהב שומר עליכם? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. הנביא פונה אל העם ושואל אותם ממי הם כל כך פחדו. המילים דָּאַגְתְּ וכן וַתִּירְאִי מתארות את הפחד העצום שהיה לעם מפני אויבים ועמים אחרים. מרוב פחד מהאויב, הם ניסו לרצות אותו, סמכו עליו, וכך בעצם עזבו את הביטחון שלהם בה'.
על כך הנביא אומר וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ. במקום לזכור שאין שום כוח בעולם שיכול לעמוד מול ה' ושכדאי לבטוח רק בו, העם שקע בקשרים עם עמים זרים ושכח לחלוטין את מי שבאמת שומר עליו.
הנביא מסביר למה העם הגיע למצב הזה ומשתמש במילה מַחְשֶׁה, שפירושה שתיקה. ה' היה סבלני מאוד. הוא ראה שהעם לא מתנהג כמו שצריך, אבל הוא שתק, חיכה בסבלנות ולא העניש אותם מיד. במקום להעריך את הסבלנות של ה', העם התרגל למצב הזה ופשוט איבד את הכבוד והיראה כלפיו.