היכולת האלוהית לחולל שינוי במציאות מתבטאת במתן כוח הדיבור, המביא בכנפיו בשורות של שלום ורפואה לכל אדם, תהא אשר תהא נקודת הפתיחה שלו. המילה בורא מציינת יצירה של דבר חדש לחלוטין [מצודת ציון], והמילה נִיב משמעותה דיבור. מקור המילה הוא מלשון פרי ותנובה, שכן הדיבור נחשב ל"פרי הלשון" [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הבסיסי, ה' הוא זה שמעניק לאדם את עצם היכולת לדבר [ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, מוסבר כי ה' אינו חפץ בסיגופים או בקורבנות, אלא בדיבור כנה של וידוי ותפילה היוצא מן השפתיים [צאינה וראינה]. בהקשר של תפילה, כאשר מילות התפילה שגורות וזורמות בטבעיות על שפתיו של המתפלל, זוהי יצירה אלוהית המהווה סימן מובהק לכך שהתפילה התקבלה ושהשלום מובטח [צוארי שלל]. ברובד נוסף, ה' מבטיח לברוא מציאות חברתית חדשה: במקום שאנשים ידברו דברי קנטור, ביקורת או מלחמה, ה' ישים בפיהם דיבור חדש של נחמה, והם יקראו זה לזה בשלום כפול ומודגש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
השלום המובטח מופנה לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב. חלק מן המפרשים מבינים זאת כפשוטו – שלום המיועד לכל אדם, בין אם הוא רחוק גיאוגרפית מירושלים ובין אם הוא קרוב אליה [רד"ק], וכן קריאה לעשות שלום הן עם אנשים זרים והן עם קרובי משפחה [מצודת דוד, צאינה וראינה]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נוטה לפרשנות רוחנית: ה"רחוק" הוא בעל התשובה, שהיה מרוחק מה' בגלל חטאיו וכעת שב אליו, ואילו ה"קרוב" הוא הצדיק הגמור, שהורגל בעבודת ה' מנעוריו [רש"י, מלבי"ם, צאינה וראינה]. הפרשנים מציינים כי הפסוק מקדים במכוון את הרחוק לקרוב, כדי ללמד שמעלתם של בעלי התשובה גדולה מזו של צדיקים גמורים, שכן ה' ממהר לסלוח ולקרב קודם כל את מי שהתגבר על עברו הרחוק [רד"ק, צאינה וראינה]. בין אם מדובר באדם זר או קרוב, בתפילה על קרוב משפחה או על אדם רחוק, בשורת השלום והרפואה שווה ופתוחה בפני כולם [רש"י, צוארי שלל].
בסופו של דבר, אָמַר ה' וּרְפָאתִיו – ה' בעצמו הוא הנושא והפועל. הוא זה שגוזר את אמרת השלום, ובכך מביא רפואה שלמה לאדם ולעם ישראל, הן מחוליי הגוף והמכות, והן ממכאובי הנפש והחטאים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. רפואה זו אינה נעשית על ידי שליח, אלא בהתערבות אלוהית ישירה המרפאת את השבר ומשיבה את השלום [צוארי שלל, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].