חייהם של אנשי הרשע מאופיינים בחוסר מנוחה תמידי, בסערה פנימית וחיצונית שאינה פוסקת. בניגוד לשלווה המוענקת לצדיקים, הרשעים נתונים במעגל בלתי נגמר של תסיסה, המשחיתה את נפשם ופוגעת בסביבתם. הפרשנים מסכימים כי וְהָרְשָׁעִים המתוארים כאן הם אלו העומדים במרדם ואינם נותנים לבם לשוב בתשובה [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
מצבם מדומה לים סוער, כַּיָּם נִגְרָשׁ. הגישה המרכזית מפרשת את המילה נִגְרָשׁ כלשון תנודה, רעידה וגירוש החוצה [מצודת ציון, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כתיאור של מים עכורים ומלוכלכים [שד"ל]. את דימוי גלי הים ניתן לראות כהשתקפות של גאוות הרשעים: כשם שגלי הים מתגאים לעלות ולפרוץ את גבול החול שהציב להם ה', נשברים, והגל הבא אחריהם רואה זאת אך אינו לומד לקח וחוזר על אותה פעולה – כך הרשע רואה את חברו נענש על רשעתו, אך אינו חוזר בו מדרכו [רש"י].
מצב זה נמשך כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, כלומר, הים אינו יכול להגיע למנוחה ומרגוע [מצודת ציון]. במישור הפנימי, רוח התאוות והיצרים הרעים סוערת בקרב הרשעים, מעכירה את שכלם ומידותיהם, ומונעת מהם להשיג שלום ושלוות נפש [מלבי"ם, שטיינזלץ]. במישור החיצוני, הם אינם נחים לרגע מלהרגיז את העולם ולעשות רע, עד יום מותם [רד"ק]. חוסר היכולת להשקיט את הסערה מעיד על כך שכשם שמי הים אינם יכולים להפוך לצלולים, כך לרשעים גמורים אין רפואה [שד"ל, אבן עזרא].
כתוצאה מאותה סערה, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. רֶפֶשׁ הוא עפר לח דמוי טיט [מצודת ציון]. כשם שהים פולט וזורק את הלכלוך אל שפתו, כך רוחם הגועשת של הרשעים מפיקה מהם מעשים שליליים, והם מוסיפים להכאיב ולהרע לזולת [מצודת דוד, שטיינזלץ]. זווית נוספת לדימוי זה מתמקדת בדיבורם של הרשעים: כשם שהים מעלה את הלכלוך על פיו, כך הרשעים מלאים בדיבורים עכורים של גאווה וכפירה בה', כדוגמת דברי הרהב של פרעה, סנחריב ונבוכדנאצר [רש"י].