התנהגות אנושית אנוכית ורדיפת ממון אינן רק פגמים מוסריים, אלא כוחות הרסניים הפוערים תהום בין האדם לבוראו ומעוררים תגובה אלוהית קשה, אשר לעיתים רק מעמיקה את המרד האנושי.
השורש לנתק זה טמון בראשית הפסוק: בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו מכוונת לגזל, חמס, תאוות ממון ופראות. מעבר לפעולת הגזל הפיזית, מדובר באנוכיות עמוקה וברדיפה מתמדת אחר הנאה אישית, שהיא השורש לכל המעשים הרעים [שד"ל]. חטא החמס הוא חמור מאין כמותו; אף שאינו גורר עונש מוות בתורה, הוא מחריב את סדר היישוב האנושי, ממש כפי שהביא את המבול לעולם [רד"ק]. רדיפת הממון מובילה לשרשרת של חטאים, החל מקנאה ושנאה, דרך חילול שבת ושבועות שקר, ועד לאכילת מאכלים אסורים הנובעת מקמצנות, מה שגורם לסילוק השכינה משולחנו של האדם [צאינה וראינה]. עם זאת, ה' כועס אך ורק על עוון זה, ולכן אם האדם ישוב בתשובה ויסיר את החטא, יסור גם הכעס האלוהי [מלבי"ם].
תגובתו של ה' לחטא מתחלקת לשני שלבים: קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ מתאר ענישה אקטיבית ומכה פיזית [רש"י, אבן עזרא], בעוד שהמילים הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף מתארות ענישה פסיבית של הסתרת פנים. ה' מעלים את עיניו כדי לא לראות בצרתו של החוטא ולא לרחם עליו [מצודת דוד, אבן עזרא], ובכך מסלק ממנו את השכינה [צאינה וראינה].
למרות הענישה והסתרת הפנים, תגובתו של האדם היא: וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. המילה שׁוֹבָב מבטאת מרדנות, סרבנות, חוסר משמעת וחזרה עיקשת לדרכים רעות [מצודת ציון, שטיינזלץ, אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת הקשר שבין העונש להמשך החטא: גישה אחת גורסת כי החוטאים המשיכו למרוד ולפנות לאלילים חרף העונש והסתרת הפנים, מתוך עקשנות וסרבנות [מצודת דוד, רד"ק]. גישה אחרת, פסיכולוגית יותר, מסבירה שדווקא בגלל שה' הסתיר את פניו והותיר את העם בגלות ללא חזון וניסים, הם המשיכו לתעות בדרכם הרעה [שד"ל]. מנגד, יש המציעים לקרוא את הפסוק שלא כסדרו מבחינה רעיונית, כך שההליכה המרדנית בדרך הלב היא עצמה הסיבה הנוספת לכך שה' קצף והכה את העם [רש"י].