לאחר הסתלקותם של הצדיקים מן העולם, מפנה הנביא את תוכחתו הקשה אל בני הדור הרשעים שנותרו, ומזמן אותם לעמוד למשפט על מעשיהם ולשאת בעונשם.
בקריאה וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה, הנביא דורש מהעם לגשת אליו כדי לשמוע את גזר דינם ולקבל את הפורענות המגיעה להם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הוא מכנה אותם בשמות גנאי חריפים המעידים על שורשיהם המושחתים, וקורא להם בְּנֵי עֹנְנָה. משמעות המילה היא כישוף וניחוש עתידות [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. השימוש בלשון נקבה נובע מכך שמעשי הכישוף היו נפוצים בעיקר בקרב נשים [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת קושרת את המושג לאסטרולוגיה, שכן היו נוהגים לחשב את מזלם של הילדים שנולדו ממעשי זנות בעזרת הכוכבים [מלבי"ם], או שהכינוי מצביע על חוסר יציבות, בדומה לעונות השנה המתחלפות [ביאור שטיינזלץ].
הנביא ממשיך ומכנה אותם זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה. רוב הפרשנים מסכימים כי מושגי הניאוף והזנות משמשים כאן גם כמשל לעבודה זרה ולבגידה בה׳ [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל]. עם זאת, נחלקו המפרשים בהבנת מבנה המשפט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר דור רשע שהוא תולדה של הורים רשעים: האב הוא המְנָאֵף והאם היא זו שוַתִּזְנֶה, וממילא אין זה פלא שהבנים יצאו לתרבות רעה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים כי הפסוק אינו מדבר בהכרח בגנותם של דורות קודמים, אלא מתאר את המציאות של הדור הנוכחי שבה הזכרים חוטאים בניאוף והנקבות בזנות [רש"י, אברבנאל]. פירוש שלישי וייחודי קורא את המילה וַתִּזְנֶה כלשון נוכח המופנית אל העם עצמו: מאחר שאתם זרע של מנאף, הרי שאתם יורשים את טבעו, וכל אחד מכם הולך וזונה בעצמו אחר אלילים [אברבנאל, שד"ל].