ישעיהו, פרק נ״ז, פסוק י״ד

קריאה נרגשת ודרמטית מהדהדת בפסוק, המורה על הכנת הדרך וסילוק המכשולים לקראת תמורה משמעותית. הנביא מתאר תהליך של בניית מסלול חדש ופתוח, אך הפרשנים נחלקים בשאלה האם מדובר בדרך פיזית של שיבה לארץ או במסע רוחני של חזרה בתשובה.

זהותו של הדובר במילה וְאָמַר נתונה לפרשנויות שונות. יש הסבורים כי זהו כרוז אנונימי הקורא לעם [אבן עזרא], ויש הרואים בכך את קולו של ה' המכריז על קיבוץ נדחי ישראל [שד"ל]. גישה אחרת מייחסת את האמירה לאדם החוסה בה', כדוגמת המלך חזקיהו, המכריז על כך לאחר מפלתו של האויב [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בהכנה פיזית של הדרכים לקראת הגאולה או העלייה לירושלים. מכיוון שהמכשול הגדול ביותר – האויב – כבר הוסר, כעת יש להכשיר את הדרכים כדי שהעם יוכל לשוב לארצו בהשקט ובבטחה.

הקריאה הכפולה סֹלּוּ סֹלּוּ נועדה לבטא קריאה חוזרת ונשנית [אבן עזרא], ויש לשים לב כי האות למ"ד מודגשת בדגש בשתי המילים [מנחת שי]. משמעות הפעולה היא יצירת מסילה סלולה, הגבהת הדרך, מילוי הגומות והנחת אבנים על גבי טיט כדי ליישר את התוואי [שד"ל, רד"ק, מצודת דוד]. לאחר מכן באה הקריאה פַּנּוּ דָרֶךְ, שעניינה סילוק כל דבר העלול לעכב את ההליכה [שד"ל, מצודת ציון], ולבסוף הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, כלומר הפרשה וסילוק של אבני הנגף מן הדרך כדי למנוע היתקלות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון].

מנגד, קיימת גישה רוחנית הרואה בפסוק קריאה לתשובה והתקרבות לה'. על פי קו חשיבה זה, הפסוק אינו עוסק באבנים ודרכי עפר, אלא בתיקון הלב. הדרך שיש לסלול היא מסילה רוחנית, והמכשולים שיש להרים ולסלק הם יצר הרע והרהורי הרשע המכשילים את האדם ומונעים ממנו ללכת בדרך הישרה [רש"י, צאינה וראינה].

מתוך הגישה הרוחנית, עולה חלוקה מדורגת ומעניינת של תהליך התשובה: הפקודה סֹלּוּ מופנית כלפי אלו שמעולם לא ידעו את דרך ה' ויש לסלול עבורם נתיב חדש מבראשית; פַּנּוּ דָרֶךְ מיועדת לאלו שידעו את הדרך אך היא נשכחה והתקלקלה אצלם; ואילו הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מתייחסת לאלו שזוכרים את הדרך, אך יצרם מציב להם אבני נגף שעליהם לסלק [מלבי"ם].

נקודת מבט נוספת מייעדת את הפסוק במיוחד למנהיגי העם, ודורשת מהם לתקן קודם כל את עצמם. רק לאחר שהמנהיגים יסללו ויפנו את דרכם האישית, הם יוכלו להורות הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי – לסייע לאחרים ולזכות לאמון הציבור שיראה כי הם מקיימים בעצמם את מה שהם דורשים מזולתם [חומת אנך].