הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ מתארות את ההדרכה התמידית של ה׳, המלמד ומראה לעם את דרכי היושר שעליהם לאמץ כדי לזכות בצדקה ולחסות בו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לפי כיוון זה, ה׳ מפרט בפניהם גם וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ הראויים והטובים שעליהם לעשות, או לחלופין, מצביע על המעשים שהם עושים בפועל בניגוד לרצונו [רש"י, אבן עזרא].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילים אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ כנאמרות בלעג ובציניות. לפי פירוש זה, לאחר שה׳ החריש בשעה שהעם מרד בו, הוא יוצא כעת להפריך את טענתם השקרית כאילו הם צדיקים. ה׳ מצהיר שיחשוף ויפרסם את אותה "צדקה" כביכול, וכן וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ האמיתיים, שהם למעשה מעשים רעים [רד"ק, שד"ל].
סופו של הפסוק, וְלֹא יוֹעִילוּךְ, שמשמעותו שלא תצמח מהם כל תועלת [מצודת ציון], מתבאר בשני אופנים המשלימים את הגישות הקודמות. אם הכוונה היא לדברי ההדרכה של ה׳, הרי שהם לא יועילו משום שהעם בוחר להתעלם מהם, אינו מקשיב ומעדיף חיי הפקר [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ואם הכוונה היא למעשי העם, הרי שמעשיהם הרעים והסתמכותם על עבודה זרה במקום על ה׳ לעולם לא יועילו להם להינצל בעת צרה או לזכות בדין, ואף יביאו עליהם נזק [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, שד"ל].