הצום הרצוי והנבחר בעיני ה' אינו מסתכם בעינוי הגוף בלבד, אלא דורש עשיית צדק חברתי, תיקון עוולות ושחרור עשוקים. מהותו האמיתית של הצום היא המאבק בניצול ובשעבוד, והחזרת החירות לאלו שנרמסו תחת עול החברה.
הדרישה הראשונה היא פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה חַרְצֻבּוֹת משמעותה קשרים, כבלים או חבלים הקשורים בחוזקה. על פי גישה זו, הנביא קורא לבטל קשרי רשע ומזימות, ולשחרר אנשים שהשתעבדו בגלל חובות שלא במשפט [שד"ל, מצודת דוד]. מעשה הרשע מדומה לקשר חזק ואמיץ שקשה מאוד להתירו, ונדרש מאמץ רב כדי לפתחו [רד"ק]. ישנה גם דעה המפרשת כבלים אלו כמחשבות רשע שיש להשתחרר מהן [אבן עזרא]. לעומת זאת, פירוש ייחודי מציע כי המילה חַרְצֻבּוֹת נגזרת מהמילים חור וצב, כלומר מקומות מסתור. לפי דרך זו, מטרת הצום היא לחשוף ולהוציא לאור את מעשי הרשע שהיחידים עושים בסתר [מלבי"ם].
הציווי הבא הוא הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה. רוב הפרשנים מבארים את המילה מוֹטָה כעול העץ שמניחים על צוואר הבהמה. זהו דימוי למוסרות ולשלשלאות הכובלות את העניים והמשועבדים, והנביא דורש להתיר את הקשרים הללו. מנגד, יש המפרשים את המילה מוֹטָה מלשון הטיית משפט ועיוות הדין [רש"י], או מלשון התמוטטות, שכן הרשעים ממוטטים את העניים ודוחקים אותם [רד"ק]. בראייה חברתית רחבה יותר, יש הרואים בביטוי זה התייחסות להתאגדות פומבית של אנשים לשם עשיית עוול. בשונה ממעשי הרשע הנסתרים של היחיד, כאן מדובר בחטא של קבוצה הפועלת בפרהסיה, והדרישה היא לפרק את אותן התאגדויות שליליות [מלבי"ם].
לבסוף, הנביא קורא וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים וְכׇל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הרְצוּצִים הם אנשים שבורים ועשוקים שניגשו בחוזקה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן היא בעיקר לעבדים עבריים שאדוניהם רדו בהם בפרך וסירבו לשחררם בשנה השביעית כפי שדורשת התורה. הקריאה היא להעניק להם חירות מלאה [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. סיום הפסוק מדגיש את המוחלטות של השחרור: לא מספיק רק לשלח את העבדים, אלא יש לנתק, להסיר ולשבור לחלוטין את כל עצי העול שהונחו על צווארם, כדי להבטיח שלא ישובו עוד לעבודת השעבוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].