הנביא מציג דרישה עמוקה לשמירת השבת, החורגת מהימנעות טכנית ממלאכה, והופכת את היום לזמן של התעלות רוחנית, התענגות וכבוד לה'. שמירת השבת השלמה דורשת שינוי מקיף בהתנהגות, בדיבור ואף במחשבה.
ההוראה אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ מתפרשת בראש ובראשונה כאזהרה שלא לצאת מחוץ לתחום השבת. אדם שהחל ללכת בדרך ונזכר כי שבת היום, נדרש להשיב את רגלו לאחור ולחזור [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל]. קל וחומר שעליו להימנע מכל המלאכות החמורות האסורות ביום זה [רד"ק]. האות מ"ם במילה מִשַּׁבָּת נדרשת כמתייחסת גם למילה הבאה, כך שיש לקרוא זאת כאילו נכתב "מעשות חפצך", כלומר הימנעות מביצוע רצונותיך וענייניך האישיים [מצודת דוד, רד"ק]. המניע לשביתה זו אינו צריך להיות הרצון הפיזי במנוחה, אלא עצם העובדה שזהו בְּיוֹם קָדְשִׁי, יום שה' הבדיל וקידש [מלבי"ם, רד"ק]. אדם שמתכוון לשמור שבת ונמנע מעשיית איסור, נחשב לו הדבר כאילו קיים מצוות עשה [חומת אנך].
הפסוק ממשיך בדרישה אקטיבית: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. המילה וְקָרָאתָ משמעה להכריז ולזמן את היום כיום קדוש וייעודי לתענוג [ביאור שטיינזלץ, רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים נחלקים לגבי מהותו של אותו עֹנֶג. גישה אחת רואה בכך מצוות עשה לענג את הגוף במאכלים טובים, מתוך מטרה ששינוי זה לטובה יביא את האדם לזכור את מעשה בראשית ולשבח את ה' [רד"ק, חומת אנך]. מנגד, גישה אחרת מדגישה כי העונג האמיתי אינו של הגוף אלא של הנפש, המושג דרך עיסוק ושמיעת דברי תורה [אבן עזרא, מלבי"ם]. בכל מקרה, התענוג צריך להיות מכוון לכבוד ה' ולא לשם סיפוק תאוות גופניות גרידא [מלבי"ם]. במקרים חריגים, כגון אדם שאבד במדבר ואינו יודע איזה יום הוא שבת, עליו לעשות מלאכה מינימלית בלבד כדי לשרוד, ולייחד את היום על ידי קידוש והבדלה [חומת אנך].
הציווי וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ דורש מהאדם לשנות את כל אורחות חייו בשבת. כבוד השבת מתבטא בכך שהלבוש, צורת ההליכה, ואפילו זמני הארוחות יהיו שונים לחלוטין מאלו של ימי החול [רד"ק]. כמו כן, יש להימנע מהכנת דברים בשבת לקראת יום מחר [מלבי"ם].
בסיום הפסוק, הנביא מזהיר מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. רוב הפרשנים מסכימים כי חלק זה אוסר על תכנון תוכניות חול, ייעוץ עסקי ועיסוק בחשבונות. עם זאת, הפרשנים מדייקים מתוך המילה חֶפְצְךָ כי רק צרכיו האישיים של האדם אסורים, בעוד ש"חפצי שמים" מותרים. לכן, מותר לעסוק בשבת בענייני מצווה, כגון פסיקת צדקה לעניים, עריכת שידוכים, או תכנון לימוד אומנות לילד כדי למנוע ממנו הידרדרות לפשע [רד"ק].
ההוראה וְדַבֵּר דָּבָר מתייחסת לאופי הדיבור עצמו. הדיבור בשבת צריך להיות בנחת ומועט יותר מאשר ביום חול, ויש להימנע לחלוטין משיחות חולין [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ] ומדברי עוול ופשע [שד"ל, רד"ק]. בעוד שעל פי שורת הדין הדיבור בענייני חול אסור אך ההרהור בהם מותר, החסידים ואנשי המעשה מקפידים להימנע אפילו ממחשבה על עסקיהם בשבת, ומוסרים את פרנסתם בידי ה' בידיעה שמי שנמנע ממלאכה אף בשוגג, יזכה לברכה ופרנסה [רד"ק, חומת אנך].