ה' מצווה את נביאו לשאת תוכחה נוקבת ובלתי מתפשרת כלפי דור המציג כלפי חוץ חזות צדקנית, אך פגום מבפנים [רד"ק], ומכוון את דבריו לישראל הנמצאים בגלות [שד"ל]. תפקידו של הנביא הוא להשמיע קול ברור גם כאשר הדברים אינם נעימים לשמיעה [ביאור שטיינזלץ], ולהוכיח את העם מבלי לחשוש.
הציווי קְרָא בְגָרוֹן מתפרש בקרב רוב הפרשנים כהוראה לצעוק בקול רם ביותר, עד שהקול יהדהד מן הצוואר ויישמע למרחוק. בעוד שדיבור רגיל נחתך בשפתיים ובשיניים ונוטה להיות שקט, הקול היוצא מן הגרון הוא עוצמתי ורם [אברבנאל]. הגבהת הקול נדרשת מכמה סיבות: היא מבטאת את כעסו של הנביא על חטאי העם, ונועדה להבקיע את "חירשותם" הרוחנית, את הריחוק שלהם מה', ואת המסך העבה שיצרו עוונותיהם המבדיל בינם לבין בוראם [אברבנאל].
ההוראה אַל תַּחְשֹׂךְ משמעותה אל תמנע ואל תחדל מלקרוא [אבן עזרא, מצודת ציון]. זוהי דרישה להתמדה עקבית. על הנביא להפציר בעם פעמים רבות ולא להסתפק באזהרה חד-פעמית, בדומה לרופא המבקר את החולה מדי יום בשל ההשתנות התדירה של מצבו [אברבנאל]. עליו להמשיך בתוכחתו גם אם הוא סופג גידופים ועלבונות [אברבנאל], ואל לו להימנע מלהוכיח מתוך טענה או ייאוש שהעם ממילא אינו מקשיב לו, שכן די באמירת הדברים בציבור [חומת אנך].
הדימוי כַּשּׁוֹפָר הָרֵ֣ם קוֹלֶ֑ךָ נועד להבטיח שהקול יגיע לכולם [אבן עזרא, מצודת דוד], אך טומן בחובו משמעויות נוספות. כשם שקול השופר הולך ומתחזק, מעורר חרדה וקורא לתשובה, כך צריך להיות קולו של הנביא אשר דרכו ה' מדבר [מלבי"ם]. מעבר לעוצמה, השופר מסמל התאמה לזמן ולקהל. כשם שתקיעת שופר מיוחדת למועדים מסוימים, כך על התוכחה להיות מותאמת לזמן ולהתרחשויות. יתרה מכך, כשם שלשופר יש קולות שונים – תקיעה פשוטה, תרועה חדה ומורכבת, ושברים ממוצעים – כך על הנביא להתאים את סגנון דבריו: לדבר פשוטות אל המון העם, ולשאת דברים עמוקים ומחודדים באוזני החכמים והנבונים [אברבנאל].
סיום הפסוק, וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם, מהווה כפל עניין במילים שונות שנועד להדגיש את חובת התוכחה [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, פרשנים רבים מזהים כאן חלוקה מעמדית ורוחנית, שכן "בית יעקב" נחשב למדרגה פחותה מ"עמי" [מלבי"ם]. הנביא מוזהר שלא לפחד מלהוכיח את המנהיגים והשרים; עליו להתחיל קודם בנכבדים ורק לאחר מכן לעבור אל ההמון הפשוט [אברבנאל].
מתוך כך, נוצרת הבחנה מהותית בין סוגי החטאים והחוטאים. לְעַמִּי פִּשְׁעָם מכוון לתלמידי החכמים, שרמתם הרוחנית גבוהה ולכן כל שגגה וטעות בלימוד שלהם נחשבת להם כפשע וזדון [רש"י, אברבנאל], או לחלופין, לאלו המורדים בה' בעבירות שבין אדם למקום [מלבי"ם]. לעומת זאת, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם מכוון לאנשים הפשוטים ועמי הארץ, שגם כשהם חוטאים במזיד, הדבר נחשב להם כשגגה מתוך חוסר ידיעה [רש"י, אברבנאל], ויש המפרשים שאלו החטאים שבין אדם לחברו [מלבי"ם].