לאחר שהנביא הוכיח את העם על התנהגותם, הוא מבאר מהו הצום האמיתי והרצוי לפני ה'. עיקרו של הצום אינו מסתכם בעינוי הגוף, בהימנעות מאכילה או בלבישת שק, אלא בעשיית חסד וצדקה אקטיבית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. נבואה זו, המכוונת לתקופת הגלות, מחליפה את התוכחות על הקרבנות שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים, ומדגישה את החובה החברתית בזמן של תעניות ותפילות [שד"ל]. יתרה מכך, מעשי הצדקה, יחד עם שמירת השבת, הם יסודות התשובה המוכיחים כי בני ישראל הם בניו של ה', ובזכותם תקורב הגאולה [נחל שורק].
הנביא פותח בדרישה הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ. רוב הפרשנים מסכימים כי הפועל פָרֹס משמעותו בציעה ושבירה של כיכר הלחם. הדרישה היא שהאדם יחלוק את מנתו האישית וייתן אפילו את חצי לחמו לאדם רעב [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, מצודת ציון]. השימוש במילה לַחְמֶךָ מלמד על איכות הנתינה. על האדם לתת לעני מאותו לחם איכותי ומשובח שהוא עצמו אוכל, ולא לפטור אותו בלחם נחות [מלבי"ם, חומת אנך]. נתינת לחם נחשבת למעלה עליונה בצדקה ואף משולה להקרבת קרבן, שכן היא מספקת לעני הנאה מיידית המצילה את נפשו [חומת אנך]. מעבר לכך, יש לדאוג להעניק את המזון בעין יפה ובאופן שלא יבייש את המקבל [מנחת שי], ויש להקפיד להזמין ולכבד דווקא אורחים עניים ורעבים, ולא לחזר רק אחר אורחים עשירים ושבעים [צאינה וראינה]. בעוד שחלק זה של הפסוק יכול להתפרש כשליחת מזון לביתו של העני, החלק הבא מעלה את רף החסד [צאינה וראינה].
הנביא ממשיך ודורש וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. קיימת מחלוקת לגבי משמעות המילה מְרוּדִים. הגישה המרכזית גורסת כי אלו עניים הנאנחים, נאנקים ובוכים מתוך צרתם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, שד"ל]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון טלטול, דהיינו עניים נודדים וחסרי קורת גג [רד"ק]. דעה נוספת רואה בכך פשוט תיאור של אנשים מעונים ורצוצים [אבן עזרא]. על כל פנים, ההוראה היא לאסוף את אותם עניים חסרי מחסה ולהכניסם אל תוך הבית הפרטי של הנותן כדי להעניק להם מקום לינה והזנה [מצודת דוד, אבן עזרא].
השלב הבא בחסד הוא הדאגה לכסות: כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ. כאשר אדם נתקל בעני שאין לו בגד או שבגדיו קרועים, חובה עליו לדאוג לו ללבוש ראוי משלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הפסוק נחתם באזהרה וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. המילה וּמִבְּשָׂרְךָ זוכה לשני פירושים עיקריים. הפירוש הנפוץ ביותר הוא שהכוונה לקרובי משפחה. על האדם לא להעלים עין, להסתיר את עצמו או להתכחש לקרוביו הנזקקים בגלל עוניים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. יתרה מזאת, אין להמתין עד שהקרוב יגיע לפת לחם וייאלץ לבקש נדבות, אלא יש חובה להקדים, להלוות לו כספים ולפתוח בפניו דרכים שבהן יוכל להתפרנס בכבוד [רד"ק]. מנגד, ישנה גישה המרחיבה את המושג ומפרשת כי הכוונה לכל אדם באשר הוא, שכן כל בני האדם קרוצים מאותו חומר ומהווים בשר אחד. לפי תפיסה זו, הימנעות מעזרה לזולת כמוה כהתאכזרות של האדם לבשרו שלו [מלבי"ם, שד"ל].
מי שמקפיד לעשות את המעשים הללו של הזנת הרעב, הכנסת אורחים וכיסוי הערום, מוחזק כאדם שמקיים את כל המצוות כולן, ובכך הוא מהווה משקל נגד למעשים הרעים שבעטיים באה התוכחה לעם [רד"ק].