מעשה הצדקה אינו מסתכם בהעברת משאבים חומריים, אלא דורש חיבור רגשי ורוחני עמוק בין הנותן לאדם השרוי במצוקה. הדרישה היא להעניק לעני מתוך הזדהות פנימית, והגמול המובטח על נתינה כזו הוא הצלה פלאית והארה רוחנית דווקא ברגעי המשבר החשוכים ביותר.
בביאור תחילת הפסוק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה ותפק משמעותה להוציא, והמילה נפשך מכוונת לרצון הפנימי ולמאור הפנים של האדם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אם כי ישנה דעה שהמשמעות היא להמציא ולספק [שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי אין די בנתינת לחם יבשה; על האדם להוציא אל העני את רצונו הטוב, לכבד אותו, ולהעניק לו דברי נחמה ופנים מסבירות [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. המשך הפסוק מתייחס לצירוף נפש נענה, שהיא נפש המעונה וסובלת מצרת הרעב והצום [מצודת ציון, אבן עזרא]. המילה תשביע מורה על כך שיש לתת לעני די צורכו כדי להשביע את רעבונו הפיזי [רד"ק], אך בד בבד יש להשביע גם את נפשו ברוח נדיבה, בלב שלם ובשמחה [מלבי"ם, מצודת דוד].
חלקו השני של הפסוק מתאר את השכר על נתינה שלמה זו, תוך שימוש בדימויים של אור וחושך. המילה ואפלתך מתארת מצב של אופל, שהוא דרגה חזקה ועמוקה יותר מסתם חושך, ואילו כצהרים מדמה את האור לעוצמת השמש באמצע היום [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסבירים כי החושך והאפלה מסמלים זמנים של צרות ומצוקה בעולם. ההבטחה היא שכאשר תבוא רעה, האדם שהעניק מעצמו לעני יינצל, ואור הישועה שלו יזרח ויגן עליו [אבן עזרא, מצודת דוד, צאינה וראינה].
יש המוסיפים כי בניגוד לאור השחר שעולה בדרך הטבע ובהדרגה בסוף הלילה, כאן מדובר בהארה פתאומית, נסית ועל־טבעית. ההשגחה הופכת את החושך המוחלט לאור גדול, ומעניקה לאדם הצלחה רוחנית ונעימות נצחית עוד בעולם הזה [מלבי"ם]. זווית נוספת וייחודית מלמדת על עוצמתה של מצוות הצדקה: גם אם האדם חטא ונמצא בחושך רוחני בגלל מעשיו, העבירה אינה מכבה את זכות הצדקה שעשה. אור הצדקה ימשיך לזרוח בעבורו בתוך החשכה, וה' ימשיך להנהיג ולכוון אותו [חומת אנך].