זעקתם המרה של העם מופנית כלפי ה', בתלונה על כך שמסירותם הדתית אינה נענית ואינה מביאה לישועה משלטון זרים. העם תוהה לָמָּה צַּמְנוּ ועינינו את עצמנו, אך התפילות לא נשמעו. בתגובה, הנביא חושף את הצביעות שבהתנהגותם ומסביר מדוע תעניתם ריקה מתוכן.
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק בין המונחים "צום" ו"עינוי". יש המסבירים כי המילה צַּמְנוּ אינה מתארת בהכרח הימנעות ממזון, אלא מתייחסת לעצם אסיפת העם והתכנסותו הפומבית לשם תפילה, חשבון נפש ושמיעת דברי תוכחה. לעומת זאת, המילים עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ מתארות את הסיגוף הפיזי ואת ההימנעות מאכילה ושתייה שנועדו לכפר על חטאי העבר [מלבי"ם, שד"ל].
תשובתו של ה' מציגה את הפער בין המעשה החיצוני לפנימיות: הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ. במקום להקדיש את היום לתיקון רוחני ולתשובה, העם ממשיך לעסוק בענייניו הרגילים, במסחר ובצרכיו האישיים [ביאור שטיינזלץ, שד"ל]. גישה אחרת מפרשת כי הצמים מחפשים תענוגות, הסחות דעת ודברים משמחים כדי להפיג את צער התענית, מה שמעיד על כך שלבם אינו באמת בתשובה [מצודת דוד, מלבי"ם]. דעה ייחודית נוספת גורסת כי העם מנצל את הצום לצרכים גופניים בלבד, כמעין כלי רפואי להקלה על העיכול ולגירוש חולאים, ולא לשם שמיים [צאינה וראינה].
החלק החותם של הפסוק, וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ, מציג שתי גישות פרשניות עיקריות באשר לפסול המוסרי של העם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את המילה עַצְּבֵיכֶם כממון ורכוש, שאותם משיג האדם בעמל ובעיצבון. לפיכך, המילה תִּנְגֹּשׂוּ משמעה לחיצה, דחיקה וגבייה אגרסיבית. ביום התענית, כאשר הציבור כולו מתכנס, מנצלים בעלי החוב את ההזדמנות כדי לאתר את הלווים שלהם, ללחוץ עליהם, להכביד את עולם ואף לנהוג בהם באלימות כדי לגבות את כספם. במקום יום של רחמים, הצום הופך ליום של מריבות ודיכוי חברתי של אותם אנשים שהם רגילים לצער.
מנגד, יש המפרשים את המילה עַצְּבֵיכֶם כפשוטה – העצב והצער הנגרמים מן התענית עצמה. לפי פירוש זה, המשמעות של תִּנְגֹּשׂוּ היא לדחוק ולהרחיק. הצמים מתייחסים לצום כאל משא כבד שנכפה עליהם בהכרח ולא מרצון חופשי, והם מנסים לדחוק ולהרחיק מעליהם את העצבון באמצעות הסחות דעת, כשהם מצפים בקוצר רוח שהיום יחלוף כדי שיוכלו לשוב לתאוותיהם [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון].