הצום, שאמור להיות רגע של התעלות רוחנית, הופך אצל העם למוקד של אלימות וזיוף. במקום שהעינוי הגופני יעורר תשובה, הוא מוביל לחיכוך חברתי.
הנביא מאשים את העם כי התענית שלהם מוקדשת לְרִיב וּמַצָּה, כלומר למריבות וסכסוכים. הסיבה לכך טמונה בעצם ההתכנסות ביום הצום: האנשים פנויים ממלאכתם, נפגשים עם שונאיהם, ומצב הרוח העצבני שנוצר בעקבות ההימנעות מאוכל מוביל להתלקחות של קטטות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מדגישה את הפער ביחסו של העם להתכנסויות: בעוד שהאסיפה לשם ה' נתפסת בעיניהם כעול כבד, דווקא כשהם מתאספים כדי לריב ולהתעמת, הם עושים זאת בהתלהבות ובחפץ לב [מלבי"ם].
המריבות המילוליות מסלימות במהרה לאלימות פיזית, עד כדי הכאה בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. המילה באגרוף (הכתובה במסורת המקרא חסר וי"ו [מנחת שי]) מתארת יד קפוצה שכופפו את אצבעותיה [מצודת ציון], ויש המפרשים כי הכוונה לחפץ קשה או לגוש עפר המשמשים להכאה [אבן עזרא].
לאור התנהגות זו, הנביא קובע: לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. משמעות המילה כַיּוֹם היא "עכשיו" או "כמו היום הזה" [שד"ל, אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי העם אינו צם כראוי. צום אמיתי דורש שבירת לב ושינוי פנימי כדי שהתפילה תישמע בשמים הרמים [מצודת ציון], אך אצלם מדובר בהימנעות מאוכל בלבד. התפילות והצעקות שלהם כלפי מעלה נעשות במרמה; הם זועקים כאילו הם שופכים את נפשם, אך ה' רואה את לבם ואינו מקבל את צומם [רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].