הנביא מציג ביקורת נוקבת על התפיסה השגויה של מהות התענית, ושולל מכל וכל את המחשבה שריצוי ה' תלוי בסבל פיזי ובמחוות חיצוניות של אבל והכנעה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמעשים הטקסיים המוזכרים בפסוק אינם המטרה עצמה, אלא לכל היותר אמצעי שנועד לעורר את הלב. ללא כוונה פנימית, מעשים אלו נחשבים כקליפה ריקה וכפגרים מתים [מלבי"ם], וה' אינו חפץ בסבל חינם או בהפגנות אבלות מזויפות [שטיינזלץ].
בתחילת המילים הֲכָזֶה, הֲלָכֹף ו-הֲלָזֶה, מופיעה ה"א התמיהה, המבטאת פליאה וביקורת מצד ה' על התנהגות העם [רש"י]. הפסוק משתמש בכפילות לשון כאשר הוא מקביל בין המילה צוֹם לבין יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ [אבן עזרא, מצודת דוד].
הנביא לועג לתנוחות הגוף המלאכותיות של הצמים ושואל האם נדרש מהאדם לָכֹף, כלומר לכופף ולהשפיל [מצודת ציון], את ראשו כְּאַגְמֹן. לגבי פירוש המילה אגמון, קיימת מחלוקת. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בצמח רך, מעין גומא הגדל באגמים, שראשו מורכן באופן טבעי והוא מתנענע ברוח בשל כובד שיבוליו [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי זהו סוג של מחט כפופה המשמשת לציד דגים [רש"י].
בנוסף, הפסוק מבקר את המנהג שבו האדם לוקח שַׂק, שהוא יריעת בד עבה, ואפר, ו-יַצִּיעַ אותם, כלומר פורש אותם תחתיו כמצע כדי לשבת או לשכב עליהם [מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי צום המלווה בהרכנת ראש ובלבישת שק ואפר אינו רצוי לפני ה', אלא אם כן נלווים אליו לב נשבר, מעשים טובים וחזרה בתשובה מדרכים רעות [רד"ק]. הביקורת מופנית כלפי אלו החושבים שדי בביצוע פעולות התענית החיצוניות, ושאחריהן מותר להם להמשיך לריב, לעשוק ולהכות איש את רעהו, מבלי להבין שמעשים אלו פוסלים את הצום לחלוטין [שד"ל].