ישעיהו, פרק נ״ח, פסוק א׳

ה' מצווה את נביאו להוכיח ללא מורא את העם הנמצא בגלות, המציג חזות צדקנית אך פגום מבפנים. ההוראה קְרָא בְגָרוֹן דורשת מהנביא לצעוק בקול עוצמתי כדי להבקיע את האטימות הרוחנית של שומעיו, והאזהרה אַל תַּחְשֹׂךְ מורה לו לא לחדל מלהפציר בהם בעקביות גם לנוכח עלבונות או חוסר הקשבה. על הנביא לעורר את העם לתשובה ולהתאים את סגנון דבריו לקהל, ממש כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ שקולו מעורר חרדה ומורכב מצלילים משתנים. לבסוף, הציווי וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם מחייב להוכיח את כל שדרות העם, החל מהמנהיגים ותלמידי החכמים שטעויותיהם נחשבות למרד בזדון, ועד לפשוטי העם שחטאיהם נחשבים לשגגה הנובעת מחוסר ידיעה.