מראה נשגב של הרמוניה שמימית נגלה לעיני הנביא, בו המלאכים מתאחדים לשירת הלל המדגישה את רוממותו המוחלטת של ה׳ מחד, ואת נוכחותו המלאה והמשגיחה בעולם החומרי מאידך.
המילים וְקָרָא זֶה אֶל זֶה מתארות קבוצה גדולה של מלאכים [אבן עזרא, שד"ל] העומדים זה מול זה ומרימים את קולם יחד [שד"ל]. קריאה זו אינה רק השמעת קול רגילה, אלא לשון של הזמנה וזירוז הדדי [מלבי"ם, רד"ק]. רוב הפרשנים מסבירים כי המלאכים חולקים כבוד זה לזה ונוטלים רשות מחבריהם, מתוך ענווה ואמירה של "פתח אתה שאתה גדול ממני" [אברבנאל, צאינה וראינה]. הם מקפידים לפתוח בשירה יחד כקול אחד ובמנגינה אחת [מצודת דוד, שטיינזלץ], מתוך יראה שאם אחד מהם יקדים את חברו הוא יתחייב שריפה באש האלוהית [רש"י, צאינה וראינה]. גישה נוספת, פילוסופית באופייה, מפרשת את הקריאה ההדדית כהעברת שפע רוחני, תהליך שבו השכלים הנבדלים משפיעים, מאירים ומקבלים השגה רוחנית זה מזה [מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן].
המילה קָדוֹשׁ מבטאת הפרשה, רוממות והבדלה מוחלטת מכל חומר, טומאה או מידה אנושית [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. ה׳ הוא קדוש יותר מכל הקדושים שקיימים [מלבי"ם], וקדושתו היא מהותית ואינה משתנה לעולם [אבן עזרא].
חזרת המלאכים על המילים קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ שלוש פעמים מוסברת במספר אופנים. יש הרואים בכך אמצעי לשוני של הפלגה והדגשת העוצמה, כפי שמקובל במקומות נוספים במקרא, וכן עדות לכך שהמלאכים אומרים זאת באופן תמידי [שד"ל, אברבנאל, אבן עזרא, מנחת שי]. גישה מרכזית אחרת קושרת את השילוש לשלושת העולמות שמהם ה׳ מובדל ומרומם: עולם המלאכים והנשמות, עולם הגלגלים והכוכבים, והעולם השפל של בני האדם [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, אהבת יהונתן]. בהמשך לתרגום הארמי הקדום, הפרשנים מבארים כי הקדושה הראשונה היא בשמי מרום שם ה׳ נבדל מן הצורה, השנייה היא בארץ שם הוא נבדל מן החומר ופועל את גבורותיו וניסיו, והשלישית היא לעולמי עולמים, שכן בניגוד לנבראים העלולים לכיליון, ה׳ הוא נצחי ונעלה מן ההיעדר [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל, אהבת יהונתן]. בעוד שמלאכים או בני אדם יכולים להשיג מידה מסוימת של קדושה בשמים ובארץ, הקדושה השלישית והנצחית שמורה אך ורק לה׳ [חומת אנך].
התואר יְהֹוָה צְבָאוֹת מדגיש כי הוא האדון על צבאות המלאכים שלמעלה [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם].
ההכרזה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ יוצרת השלמה לחזיון. למרות שה׳ כה מרומם וקדוש בתכלית ההבדלה, השגחתו, תהילתו וכבודו ממלאים לחלוטין גם את העולם השפל, ואין דבר הריק מנוכחותו [מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד]. כל הנבראים בארץ, מהדומם ועד החי, הם ביטוי לכבודו, ובעלי השכל מהללים אותו על כך [רד"ק, אבן עזרא]. עצם העובדה שהמלאכים העליונים מזכירים בשירתם את הארץ הקטנה היא יוצאת דופן, והדבר נעשה במיוחד כדי להשמיע לאוזנו של הנביא מסר אנושי שהוא מסוגל להכיל [שד"ל].
מתוך ההבנה שכבוד ה׳ ממלא את כל העולם, נלמדת הדרכה מעשית לאדם להתהלך בענווה, בקומה כפופה ומבלי להרים את ראשו בגאווה [צאינה וראינה]. לבסוף, שירת המלאכים הזו הפכה לחלק מרכזי מתפילתם של ישראל, אשר חביבים לפני ה׳ אף יותר מן המלאכים. בעוד המלאכים אומרים את שירתם רק בזמנים קצובים, ישראל מקדישים את ה׳ בכל עת, והמלאכים מצטרפים לשירה רק לאחר שבני האדם פותחים בה על פני הארץ [צאינה וראינה, אברבנאל].