החורבן הצפוי אינו מסתכם רק בעזיבת הארץ, אלא בעקירה מוחלטת שנועדה לגדוע כל תקווה לשיבה מהירה. המילה הָאָדָם בפסוק אינה מתייחסת לכלל המין האנושי, אלא משמשת כשם כולל לעם ישראל בלבד [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם מתארות גלות לארץ רחוקה מאוד [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ההדגשה על הריחוק נועדה לנפץ את אשליית העם שמא יוגלו למקום קרוב שממנו יוכלו לשוב בקלות לבתיהם. תחת זאת, ה' ירחיק אותם לקצות הארץ, כפי שאכן אירע בגלות עשרת השבטים לאשור ובגלות יהודה לבבל [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה]. מנגד, ישנה גישה חלופית השוללת את פירוש הגלות למקום רחוק. לפי תפיסה זו, הריחוק יתרחש בתוך הארץ עצמה, כאשר האוכלוסייה תתמעט כל כך עד שהאנשים יהיו מפוזרים ורחוקים זה מזה, וכל אדם ייוותר בודד ומבודד מחברו [שד"ל].
חלקו השני של הפסוק, וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, מתאר את תוצאות ההרחקה. המילה הָעֲזוּבָה משמשת כשם עצם מופשט המבטא מצב של הפקרות וריבוי של מקומות נטושים [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הארץ תתרוקן מיושביה, ואף דלת העם שתישאר בארץ כדי לעבד את האדמה, תעזוב אותה לבסוף מעצמה [מלבי"ם]. בנוסף למשמעות של כמות המקומות הנטושים, המילה וְרַבָּה מתפרשת גם על ציר הזמן, ומלמדת שהארץ תישאר במצב עזוב ושומם למשך תקופה ארוכה וממושכת [רד"ק, מצודת דוד].