מראה ההתגלות השמימית מקבל תפנית חדה, כאשר אחד המלאכים ניגש אל הנביא המבועת כדי לטהר אותו ולהכינו לשליחותו. המילה וַיָּעָף מתארת את התעופפות המלאך לעבר הנביא, והפרשנים מדגישים כי הניקוד באות עי"ן (קמץ חטוף) מלמד שמדובר בשורש ע.ו.ף שעניינו תעופה, ולא בשורש ע.י.ף שעניינו עייפות [ראב"ע, רד"ק, מנחת שי]. המלאך, שחז"ל מזהים כמיכאל שר צבא ישראל שהוא המלאך המיוחד להבאת הנבואה [מלבי"ם], ניגש אל הנביא כשהוא אוחז בידו רִצְפָּה – גחלת אש לוחשת, או אבן מלובנת באש המשמשת לבישול [רש"י, מצודות, שד"ל].
לצד הפירוש המילולי לגחלת, הפרשנים מציעים רבדים סמליים עמוקים. הגישה המרכזית רואה בגחלת משל לדיבור האלוהי ולנבואה עצמה, אשר נמסרת כעת לפי הנביא [מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, יש שדורשים את המילה מלשון "רץ פה" (רצוץ פה) – עונש ומכה על פיו של הנביא. זאת משום שחטא והוציא דיבה כאשר כינה את ישראל "עם טמא שפתיים". ה' אינו סובל שמדברים סרה בבניו, ואף נביאים גדולים נענשו על כך, עד כדי כך שעל פי המדרש, ישעיהו מצא לבסוף את מותו מנוסר דרך פיו [רש"י, אברבנאל, צאינה וראינה]. דעה נוספת רואה באש הרותחת רמז לכעס וללהט שבהם יידרש הנביא להוכיח את העם [אהבת יהונתן].
את הגחלת לקח המלאך בְּמֶלְקַחַיִם, כלומר בצבת. נשאלת השאלה: מדוע מלאך העשוי מאש (שרף) זקוק לכלי כדי לאחוז בגחלת? יש המסבירים זאת כדיבור בלשון בני אדם [ראב"ע]. אחרים מפרשים כי הדיבור האלוהי נשגב וצורב כל כך, עד שאפילו מלאך אש עלול להיכוות ממנו [מלבי"ם]. גישה הפוכה מציעה שהמלאך השתמש במלקחיים דווקא כדי להגן על הנביא, לבל יישרף ממגע ידו הישירה של המלאך [רד"ק]. דעה מעניינת נוספת מדגישה את מעלתם של הצדיקים על פני המלאכים: המלאך נזקק למלקחיים כדי לא להיכוות, אך כאשר הגחלת הונחה על פי ישעיהו הצדיק, היא כלל לא פגעה בו [צאינה וראינה]. ברובד הרמז, השורש ל.ק.ח (מלקחיים) מרמז על התורה ועל עבודת המקדש שנקראו "לקח", ואותן עזבו בני ישראל [אהבת יהונתן].
מקור הגחלת הוא מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ שניצב בעזרה [רש"י, שטיינזלץ]. לקיחת האש דווקא משם נועדה להדגיש שמדובר באש טהורה וקדושה [ראב"ע]. המזבח הוא המקום המיועד לכפרת עוונות, וכשם שניגשים אליו ביראה, כך מגע הגחלת הקדושה אמנם מכה ומעניש את הנביא על חטאיו, אך בו זמנית גם ממרק, מטהר ומכפר עליהם, ומכשיר אותו לקבלת דבר ה' [מלבי"ם, אברבנאל].