זעקתו של הנביא בוקעת מתוך מועקה כבדה לנוכח הגזירה האלוהית על אטימות הלב של העם. הוא פונה אל ה' בשאלה נוקבת על משך הזמן שבו יימשך המצב הטראגי הזה.
במילים עַד מָתַי אֲדֹנָי, שואל הנביא עד מתי ימשיכו העם להקשות את ליבם, לסרב לשמוע בקול ה' ולהימנע מתשובה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, אברבנאל]. גישות נוספות מציגות זווית אישית יותר של הנביא, השואל עד מתי ייאלץ להשמיע נבואות זעם באוזניים ערלות בלא שיקשיבו לו [ביאור שטיינזלץ], או התוהה עד מתי תמנע מן העם היכולת לשוב בתשובה לאחר שכבר ספגו עונשים כבדים בעבר [רד"ק].
תשובת ה' לשאלה זו אינה מותירה מקום לספק: האטימות הרוחנית לא תחלוף מעצמה, אלא רק בעקבות פורענות פיזית קשה, חורבן וגלות [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. הפסוק משתמש בביטוי הכפול עַד אֲשֶׁר אִם, אשר נועד להדגיש ולחזק את התנאי המוחלט לבואו של השינוי [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
תיאור הפורענות מוצג בפסוק כתהליך מדורג ומוחלט של חורבן, תוך שימוש במילים שָׁאוּ ו-תִּשָּׁאֶה, המבטאות שממון, ריקנות ובדידות [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תהליך זה מתחיל ברמת המאקרו, כאשר ה-עָרִים ייחרבו ויתרוקנו מיושביהן. לאחר מכן, כדי שלא נחשוב שיישארו מבנים בודדים שבהם יימצאו ניצולים, מובהר כי גם ה-וּבָתִּים הפרטיים יהיו ריקים לחלוטין. לבסוף, הפורענות תכה גם בטבע עצמו, ו-וְהָאֲדָמָה החקלאית תיוותר שוממה ללא אדם שיעבד אותה [מלבי"ם, רד"ק].
באשר להיקף החורבן ולהקשרו ההיסטורי, קיימות גישות שונות בקרב הפרשנים. יש הסבורים כי תיאור השממה המוחלטת הוא בגדר הפלגה פיוטית ומליצית, המכוונת למספר החללים העצום ולשבויים הרבים במלחמות שהתרחשו כבר בימי המלך אחז [שד"ל]. מנגד, יש המזהים בנבואה זו התייחסות היסטורית ספציפית לגלות עשרת השבטים של מלכות ישראל על ידי מלך אשור [אברבנאל], או לחורבן בית המקדש וערי יהודה [צאינה וראינה].