חזון נבואי נשגב זה פותח שער אל עולמות עליונים, ומפגיש את המציאות ההיסטורית הארצית עם הנהגתו הנצחית של הבורא. מבעד למסך הנבואה נגלית תמונה מלכותית, שבה שמים וארץ משיקים זה לזה, ומלכות בשר ודם מפנה את מקומה למלכות שמים המוחלטת.
התזמון של המראה, בִּשְׁנַת מוֹת המלך עזיהו, נתון למחלוקת ענפה. גישה אחת מפרשת זאת כפשוטו, השנה שבה המלך מת בפועל [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, אברבנאל]. לפי גישה זו, הנבואה נאמרה לעם באותה שנה כדי להוכיחם על חוסר אמונתם בהשגחת ה', וכדי להראות להם שהפורענות נגזרה עליהם מכבר [שד"ל, אברבנאל]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אינה מתארת מיתה פיזית, אלא את השנה שבה לקה עזיהו בצרעת. עזיהו גבה לבו, חרג מסמכותו המלכותית וביקש ליטול לעצמו גם את כתר הכהונה כשהיקטיר קטורת בהיכל. כעונש על גאוותו הוא נצטרע, ומכיוון שמצורע נחשב כמת, הכתוב מתייחס אליו ככזה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך, צאינה וראינה]. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שהכתוב עדיין קורא לו "המלך", תואר שלא היה תקף ביום מותו הממשי [חומת אנך]. בנקודת זמן זו, נגלה ה' כשהוא בא לדון את עזיהו על מעשהו [רש"י].
ההצהרה וָאֶרְאֶה את ה' מעוררת קושי תיאולוגי, שהרי התורה קובעת כי "לא יראני האדם וחי". הפרשנים מסכימים כי ראייה זו אינה השגה פיזית של עצמות ה'. הנביא חווה ראייה שכלית ונבואית באמצעות "אספקלריא שאינה מאירה" – מעין מראה עכורה שדרכה מושגים הדברים בדרך של משל ודמיון, ולא באור בהיר ומוחלט כפי שהשיג משה רבנו [מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן, צאינה וראינה]. למעשה, הנביא לא ראה את מהותו של ה', אלא את כבודו, את דרכי הנהגתו, השגחתו ופעולותיו בעולם, או את מלאכיו משרתיו [רד"ק, שד"ל, אברבנאל, מלבי"ם].
במראה זה מתואר ה' כשהוא יֹשֵׁב. ישיבה זו מסמלת מנוחה, קביעות, אדנות ושלטון מוחלט על סדרי הטבע [מלבי"ם, אברבנאל]. הוא יושב עַל כִּסֵּא, המייצג את השמים או את מערכת ההנהגה וההשגחה האלוהית [מלבי"ם, רד"ק, אבן עזרא]. לגבי המילים רָם וְנִשָּׂא, קיימת מחלוקת למי הן מתייחסות. יש הסבורים כי התארים מוסבים על הכיסא עצמו, שהוא מתנשא מעל לעולמות ולמלאכים [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי התארים מתייחסים לה' עצמו. לפי פירוש זה, הכתוב בא להרחיק כל הגשמה, ומדגיש שאף על פי שה' מתואר כיושב על כיסא, הוא עצמו רם, נעלה ומובדל לחלוטין מכל המושגים הגשמיים הללו [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל]. דעה נוספת קושרת את הריחוק למצבם הרוחני של ישראל, ומסבירה כי הריחוק וההתנשאות נובעים מחטאי העם שגרמו להתרחקות השכינה [אהבת יהונתן].
החזון ממשיך ומתאר כי וְשׁוּלָיו, כלומר תחתית המעיל האלוהי או שולי הכיסא [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], היו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. מבחינה חזותית, הנביא רואה בעיני רוחו את ה' כמלך מזרחי גדול היושב בקודש הקודשים, ושולי גלימתו הארוכים משתרכים ומתפשטים החוצה עד שהם ממלאים את חלל ההיכל כולו, בעוד הנביא עצמו צופה מן החוץ [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, שוליים אלו מסמלים את קצה ההנהגה האלוהית היורדת מן השמים אל העולם השפל. המראה ממחיש כי למרות שה' רם ונשא בשמים, רגליו והשגחתו הפרטית מגיעים עד לבית המקדש ולעולם כולו, ואין מקום שריק מנוכחותו [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל]. במדרש נוסף, שולי המעיל נדרשים כרמז לשמונים הכהנים שעמדו בגבורה מול המלך עזיהו כשנכנס להיכל [צאינה וראינה].