אימת הפלישה והחורבן מגיעה לשיאה בתיאור ציורי של ייאוש מוחלט, שבו כל כיוון שאליו פונה המבט מציע אפלה ומצוקה בלבד. קריסתה של חברה שגדולה ותחכומה התבררו כשקריים, מותירה אותה חסרת אונים מול כוח משחית [ביאור שטיינזלץ]. התיאור המאיים, המסתיר בכוונה את מפלתו העתידית של האויב, נועד לזעזע את העם ולעורר אותו לחזור בתשובה אל ה' [שד"ל].
הפרשנים מסכימים כי המילים וְיִנְהֹם עָלָיו מתייחסות לאויב הזר, ובפרט לאימפריה האשורית, המסתערת בשאון על ישראל [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, שד"ל]. עוצמת הצבא הפולש מדומה לכְּנַהֲמַת יָם, כגלים אדירים ושוטפים של ים סוער והומה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כציור של אונייה המיטלטלת בלב ים גועש, המייצגת את האומה הנכבשת העומדת להישבר מול גלי האויב [מלבי"ם].
מתוך הצרה, העם מחפש ישועה, ולכן וְנִבַּט לָאָרֶץ. ישראל מביטים אל סביבתם בתקווה למצוא עזרה ממלכי הארץ ובעלי בריתם, אך נתקלים באכזבה מוחלטת, וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, שכן אין שום גורם שיבוא לעזרתם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. החושך משמש כאן כמשל למועקה ולמצוקת הלב העמוקה [אבן עזרא, שד"ל]. לפי משל האונייה, אלו הם המלחים הנאבקים בייאוש למצוא את חוף המבטחים, אך האפלה מונעת מהם לראות את היבשה [מלבי"ם].
המשך התיאור, צַר וָאוֹר חָשַׁךְ, מציג את החושך הנובע מן האויב והמצוקה, אשר מעלימים כל טיפת אור ותקווה [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל]. גישה מעניינת מציעה כי המילה צַר מתייחסת לאדם הנתון בצרה, ואילו וָאוֹר הוא מי שאמור היה להאיר ולעזור לו, ושניהם גם יחד נופלים אל תוך החושך [רש"י]. אחרים מפרשים זאת בדרך של גרמי השמיים, כאשר צַר מסמל את הירח, שהוא צר וממועט, ווָאוֹר את השמש, ושניהם מחשיכים יחד [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. בפירוש המבוסס על משל הספינה, צַר הוא סלע מסוכן שעליו עלולה האונייה להתרסק, ווָאוֹר הוא ענן סערה היורד אל הים ומאיים להטביעה [מלבי"ם].
המילה החותמת, בַּעֲרִיפֶיהָ, זכתה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון טפטוף ועריפת מטר, ומתייחסת לשמיים מלאי עננים כבדים המורידים גשם זלעפות ומאפילים את העולם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הריסה ועריפת הצוואר, כלומר האור יחשיך בגלל ענני האבק הסמיכים שיעלו מתוך רחובות הערים ההרוסות והמנותצות [רד"ק, אבן עזרא].