עונשה של חברה השוקעת בתאוות חומריות ומתעלמת מההשגחה האלוהית הוא חורבן מוחלט, הפוגע בכל שכבות העם מידה כנגד מידה. הגלות והמחסור באים כתוצאה ישירה מאובדן הדרך הרוחנית.
הסיבה לגלות טמונה במילים מִבְּלִי דָעַת. העם סירב לדעת את דרכי ה', לא התבונן במעשיו, ולבו היה ריק מכל דעת מועילה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. האות מ"ם במילה מִבְּלִי משמשת במשמעות של האות ב', כלומר הגלות באה בגלל ובעבור אותו חוסר דעת [מלבי"ם].
העונש מתואר כמידה כנגד מידה. מכיוון שהעם פנה לרדוף אחר מאכל, משתה ותענוגות, הוא נענש ברעב ובצמא [רד"ק]. הפסוק מחלק את העונש לשתי שכבות חברתיות:
וּכְבוֹדוֹ, שהם האנשים הנכבדים, העשירים ובעלי ההשפעה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], יהפכו להיות מְתֵי רָעָב. תחת שאיפתם להרבות את עושרם, הם יהיו לאנשי רעב [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מְתֵי פירושה "אנשי", ועל פי כללי הדקדוק אין משמעותה "מתים", בניגוד לתרגום הארמי שפירש כי ימותו ברעב [רד"ק].
לעומתם, וַהֲמוֹנוֹ, שהם המון העם הפשוט, יסבלו מצימאון קשה – צִחֵה צָמָא. עונש זה מגיע כמשקל נגד לסביאת היין והאלכוהול שבה חטאו קודם לכן [רש"י, מלבי"ם]. המילה צִחֵה מתארת יובש פנימי ומוחלט, מצב שבו הגרון ניחר מרוב צימאון, בדומה ליובש של סלע צחיח [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק], ויש שקשרו מילה זו לשורש המבטא אור זך ומסנוור [אבן עזרא].
מבחינה תחבירית, המילה מְתֵי מושכת את עצמה גם להמשך הפסוק, כך שיש לקרוא: אנשי רעב ואנשי צימאון [מצודת דוד, אבן עזרא]. כמו כן, חלוקת העונשים בפסוק – רעב לנכבדים וצימאון להמון – היא סגנונית בלבד. בפועל, שתי השכבות גם יחד, הנכבדים וההמון, יהיו שווים בעונשם ויסבלו באותה מידה הן מן הרעב והן מן הצמא [רד"ק].