צבא האויב המתקרב מתואר כמכונת מלחמה משוכללת וחסרת מעצורים, המוכנה להרס מיידי ללא כל עיכוב.
המילים אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת מצביעות על כך שכלי הנשק ערוכים מראש. שְׁנוּנִים משמעותם חדים ומחודדים [מצודת ציון, אברבנאל], והקשתות דְּרֻכוֹת – כלומר מתוחות ומוכנות לירי [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתיאור זה נועד להדגיש את המהירות והמוכנות המוחלטת של האויב: הם לא יצטרכו לבזבז זמן בשדה הקרב כדי לחדד חצים או למתוח קשתות, שכן הכול מוכן מבעוד מועד [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל, אברבנאל].
לגבי המשך הפסוק, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, קיימת מחלוקת מעניינת סביב משמעות המילה כַּצַּר. רוב הפרשנים מסבירים שמדובר בשינוי משקל של המילה "צור", כלומר סלע חלמיש קשה. בעת העתיקה לא נהגו לפרזל את רגלי הסוסים בברזל, ולכן איכותו של סוס נמדדה בקושי פרסותיו [שד"ל]. פרסות סוסי האויב מתוארות כה חזקות וקשות כסלע, עד שלא יינזקו מהאבנים בדרך, לא יכשלו במרוצתם, ולא יזדקקו כלל לחיפוי מגן גם בדהירה מהירה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כַּצַּר מלשון צר ואויב. לפי פירוש זה, סוסי המלחמה מאולפים לבעוט ולדרוס בזדון, עד שפרסותיהם הופכות לאויב קטלני בפני עצמו [שטיינזלץ, אברבנאל].
לבסוף, הפסוק מתאר את גַּלְגִּלָּיו – אלו הם אופני מרכבות הקרב והעגלות [רש"י, מצודת ציון, שד"ל]. גלגלים אלו נעים במהירות עצומה ובעוצמה הרסנית של סוּפָה, שהיא רוח סערה עזה [מצודת דוד, אברבנאל]. יש המוסיפים כי המרכבות יגיעו במהירות כה רבה עד שייראו כקש המתגלגל ברוח [רד"ק, אבן עזרא], או כאילו הגלגלים נושאים את המרכבות באוויר מעצמם [מלבי"ם]. התיאור כולו משתמש בלשון הפלגה כדי להמחיש את גבורתו, אכזריותו ומהירותו של האויב [רד"ק, מלבי"ם].