נבואת התוכחה מופנית כלפי אנשים הלוקים ביהירות אינטלקטואלית, אשר איבדו את המצפן המוסרי שלהם. אף על פי שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, הם משוכנעים בעליונותם השכלית ומתנהגים בשחצנות האופיינית לאפיקורסים [אבן עזרא, שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם מתייחס לאנשים המחזיקים מעצמם משכילים מופלגים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כאשר הנביאים מורים להם את הדרך הטובה, הם דוחים אותם בטענה כי הם חכמים יותר מהנביאים ויודעים טוב מהם להבחין בין טוב לרע [רד"ק]. חכמה מדומה ומוטעית זו עומדת בניגוד גמור לחכמה האמיתית הנדרשת מנביאי האמת [אברבנאל]. לעומת זאת, קיימת גישה ייחודית הגורסת כי הביטוי אינו מתאר רק את האופן שבו אנשים אלו תופסים את עצמם, אלא את יחסם המזלזל לחכמי הדור האמיתיים. מכיוון שהם הפכו את היוצרות וקוראים לרע טוב, הרי שהחכמים האמיתיים נתפסים בְּעֵינֵיהֶם כטיפשים ובזויים ואינם זוכים מהם לכל כבוד [חומת אנך].
לגבי המשך הפסוק, וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים, קיימת מחלוקת פרשנית. גישה אחת רואה בכך כפל לשון פיוטי של תחילת הפסוק, כלומר, גם לפי הסתכלותם העצמית הם נחשבים לנבונים [מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש החולקים על פירוש זה וטוענים כי המילים נֶגֶד פְּנֵיהֶם מתארות תמיד דבר העומד פיזית מול האדם. לפיכך, הכוונה היא שבעוד שהם חכמים בעיני עצמם, הרי שממש מולם עומדים הנבונים האמיתיים המנסים להשכיל אותם ולברר להם מהו הטוב והרע, אך ללא הועיל [מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף מתמקד בקוצר הראות של אותם אנשים. בניגוד לחכם האמיתי הרואה את הנולד ומבין את ההשלכות העתידיות של מעשיו, אנשים אלו מסוגלים להבין רק את מה שנמצא בהווה וניצב ממש נֶגֶד פְּנֵיהֶם. בכך הם נמשלים לבהמות שאינן מבינות את העתיד [אברבנאל], וכל תבונתם מסתכמת רק בתיקון של מה שנמצא מולם באותו רגע, תוך ניצול שכלם לעשיית רע [רד"ק].