אימת האויב המתקרב, אשר מזוהה כמלך אשור, נמשלת לעוצמתו של אריה טורף שאין דרך לחמוק ממנו. הדימוי החייתי נועד להמחיש את הפחד המשתק שייפול על העם, כאשר האויב לא רק מאיים מרחוק, אלא גם מממש את איומיו באכזריות וביעילות [רד"ק, אברבנאל].
הנביא משתמש בשמות נרדפים לאריה כדי לתאר פנים שונות של האימה. המילה כַּלָּבִיא משמשת כשם פיוטי לאריה בוגר וחזק, בין אם זכר או נקבה [שד"ל, מצודת ציון]. האויב ישמיע שאגה בעלת עוצמה אדירה כשל לביא, אך בה בעת יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים – הוא ירעיש בתמידות וללא הפסקה כדרך גורי האריות, וכך כל צבאו ישאג יחד כדי להטיל מורא [מלבי"ם, אברבנאל]. המילה וְיִנְהֹם מבטאת קול המיה עמוק [מצודת ציון]. בטבע, האריה נוהם מתוך תסכול כאשר אין לו טרף, אך כאן מומחשת אכזריותו ורעבתנותו של האויב: הוא ינהם גם תוך כדי שהוא אוחז בטרפו, כמי שאינו שבע לעולם [מלבי"ם].
השאגות והנהמות אינן איומי סרק; מטרתן היא וְיֹאחֵז טֶרֶף. כשם שאריה שואג ביער מעיד על כך שלכד ציד, כך האויב יכבוש את הארץ כולה [רד"ק, אברבנאל].
באשר למילה וְיַפְלִיט, נחלקו המפרשים למספר גישות מרכזיות. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי של הצלה ושימור הטרף עבור הטורף: האויב יבריח ויצפין את השלל בחוריו, כך שיציל אותו מידי כל מי שינסה לחטוף אותו ממנו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון שמיטה ועזיבה. לפי גישה זו, האויב ישחק בטרף כדרך החיות הטורפות, ויפליט אותו מפיו בכוונה כדי לראות אם יש מי שיעז לנסות להצילו [אבן עזרא, שד"ל], או שמא חלקים מהטרף ייפלטו מפיו באופן אקראי וזמני [ביאור שטיינזלץ]. גישה היסטורית שונה מפרשת את המילה מלשון "פליטה" ושארית, כלומר האויב יכבוש את הכל, אך יותיר פליטה אחת בלבד, והיא ארץ יהודה וירושלים [רד"ק, אברבנאל].
בסופו של דבר, בין אם האויב מצפין את טרפו ובין אם הוא משחק בו, המציאות המוחלטת היא שוְאֵין מַצִּיל – לא יימצא שום כוח שיוכל לעמוד מולו ולהושיע את הנטרף מידיו [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].