תאוות הבצע, הרדיפה אחר החומר וניצול החלשים עומדים במרכז תוכחתו של הנביא, המשרטט תמונה קשה של השתלטות דורסנית על קרקעות. המילה הוֹי משמשת כקריאת צער ואנחה על הפורענות העתידה לבוא בעקבות מעשים אלו [רש"י], או כלשון קריאה והתרעה [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ מתארות את בעלי ההון והכוח המסיגים את גבולם של העניים. העשירים מקרבים את אחוזותיהם זו לזו, ובתוך כך דוחקים את רגלי החלשים שבתיהם ושדותיהם כלואים באמצע [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. השתלטות זו נעשית בדרכים מגוונות: באמצעות עקיפין ורמאות [רד"ק], על ידי כפיית השכנים למכור את נחלתם [שד"ל, אברבנאל], או דרך הלוואות שנועדו מראש להביא לעיקול נכסי העני [אברבנאל]. מניעיהם נובעים מחמדנות, מאפיקורסות המקדשת את הממון [שד"ל], ומתוך רצון להקים שכונות פאר צפופות [ביאור שטיינזלץ], כאשר שבחה ויופייה של ארץ ישראל רק הגבירו את הלהיטות לקנות בה עוד ועוד קרקעות [אברבנאל].
הם ממשיכים בסיפוח השטחים עַד אֶפֶס מָקוֹם, כלומר עד שלא נשאר דבר [מצודת ציון], ולא נותר לעניים שום חלקה לחיות בה [רד"ק]. המילים וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ חושפות את תחושת האדנות של אותם עשירים, הסבורים כי רק להם ראוי לשבת בארץ, תוך התעלמות מזכויות העניים ואף מחלקו של ה' ביבול [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפועל "והושבתם" מנוקד בתנועת שורוק ומופיע בבניין סביל [אבן עזרא, מנחת שי, מלבי"ם]. יש המסבירים כי הדיינים המושחתים הם אלו שמושיבים ומבססים את העשירים בנחלות הגזולות [רד"ק], ויש שרואים בכך ביטוי לתחושתם של העשירים כאילו נגזר משמים שרק הם יירשו את הארץ [שד"ל].
הנביא פונה אליהם בנימה אירונית ושואל בתמיהה: האם אתם באמת סבורים שתוכלו להישאר לשבת לבדכם בארץ לנצח? [מצודת דוד, אברבנאל]. המלבי"ם מוסיף כי הנביא לועג להם על כך שבתחילה גזלו רק בתים, ומציע להם בציניות להשתלט גם על השדות כדי לגרש את העניים כליל ולהישאר בודדים לחלוטין.
לצד הפירוש הריאלי, קיימים רבדים נוספים של משמעות. דרשה אחת קושרת את צמידות הבתים והשדות לחיבור ההיסטורי שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני, שכן בשניהם לא הותירו בני העם מקום פנוי שלא עבדו בו עבודה זרה [אברבנאל]. במבט פילוסופי ומוסרי יותר, הפסוק משקף את הטרגדיה של טבע האדם: האדם מקדיש את חייו לאיסוף הון ובתים רבים, אך בסופו של דבר, ביום מותו, הוא נותר לבדו בתוך האדמה, ואינו לוקח עמו דבר מכל הרכוש שצבר [חומת אנך].