הופעתן של הגדולה והקדושה האלוהית בעולם שזורה באופן עמוק בעשיית משפט וצדק. כאשר הסדר המוסרי שב על כנו, נוכחותו של הבורא מתגלה לעין כל והוא זוכה לרוממות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט מתייחסות לדין שה' עושה בעולם. כאשר ה' מעניש את הרשעים, הגאים ואנשי החמס, שמו מתרומם, והכל מכירים בכך שהוא עליון ושופט את העולם כרצונו. ענישת הרשעים, ובפרט המכובדים שבהם, מוכיחה שה' מרומם מכל פחיתות אנושית ואינו נושא פנים לאיש [שד"ל]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי רוממות ה' תלויה דווקא במעשי בני האדם [מלבי"ם]. התואר "צבאות" מבטא את הנהגתו של ה' את צבאות הבריאה. כאשר בני האדם מקיימים חברה מתוקנת ונוהגים במשפט איש עם רעהו, סדר העולם נשמר ותפארת שמו של ה' גדלה. אך כאשר אין משפט, החברה הופכת למעין חיות טורפות, וכבודו של ה' בעולם מתמעט.
בחלקו השני של הפסוק, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה, נחלקו המפרשים בהבנת המושג בִּצְדָקָה (אשר בחלק מהספרים המדויקים מנוקד בפתח תחת האות דל"ת [מנחת שי]). יש המבארים כי משמעות המילה היא יושר, הגינות ועוצמה, בדומה למילה משפט [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אחרים רואים בה את הצד המשלים של המשפט: בעוד שמשפט מתייחס לעונשם של הרשעים, הצדקה מתייחסת להצלתם של העשוקים הנאנחים תחת ידם [שד"ל], או לחסד שה' עושה עם הצדיקים והכשרים שנותרו בדור, שעל ידם הוא מתקדש [רש"י, מצודת דוד].
גם בפעולת הקידוש, נִקְדָּשׁ, בולטת הבחנה מעניינת. מצד אחד, קדושתו של ה' מתגלה לעין כל מעצם העובדה שהוא מפעיל את כוחו האלוהי ועושה דין צדק נטול פניות [שד"ל]. מצד שני, הקדושה מוסברת כתלויה בהתנהגות האנושית [מלבי"ם]. הקדושה אינה תכונה שמשתנה בעצמותו של ה', אלא מושג המבטא את יחסנו אליו. כאשר בני האדם עוזבים את טבעם החומרי, מקיימים צדקה במצוות שבין אדם למקום, ומתדמים ליוצרם, ה' נקרא קדוש בהיותו המקור והשורש לקדושתם של בני האדם.