עונשם של הרשעים מתואר ככליון מהיר ומוחלט, הבא עליהם כתוצאה מזלזולם העמוק בדבר ה'. הנביא משתמש בדימויים מעולם הטבע והאש כדי להמחיש את חורבנם של החוטאים ואת אובדן עתידם.
הפסוק פותח בתיאור האש המכלה: כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ. רוב הפרשנים מציינים כאן תופעה לשונית שבה הפעול (הקש) מקדים את הפועל (לשון האש), משום שברור מאליו שהאש היא זו ששורפת את הקש. לְשׁוֹן אֵשׁ היא להבה המיתמרת בצורה של לשון (מצודת ציון). במקביל, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה. המילה חֲשַׁשׁ מתארת קש דק ויבש, מוץ או תבן העוטף את השיבולת (רש"י, רד"ק, שד"ל). הלהבה מחלישה את החשש, מפוררת את חלקיו והופכת אותו לאפר (רש"י, שד"ל, שטיינזלץ). חלק מהפרשנים מביאים דרשה לפיה הקש מסמל את עשו והאש את ישראל; כל עוד ישראל מרפים ידיהם מהמצוות, שולט בהם עשו (רד"ק, אברבנאל).
מכאן עובר הפסוק לדימוי של עץ שנעקר מן העולם: שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה. המילה מָּק משמעותה ריקבון, המסה או עץ נגוע ומתפורר (רש"י, רד"ק, שד"ל), כלומר הבסיס שלהם יירקב ולא יוכל לעמוד. לעומת זאת, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה – תפרחת העץ תתפזר ותיעלם ברוח כמו אבק דק.
הפרשנים נחלקו במשמעות הסמלית של השורש והפרח: גישה מרכזית רואה בכך תיאור בין־דורי, שבו השורש מסמל את האבות והפרח את הבנים והתולדות שיאבדו לבלי זכר (אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם), וכאשר נופל הפרח לא יוכל לצמוח פרי (שד"ל). לעומת זאת, רד"ק מפרש שהשורש מסמל את האנשים החזקים בעם והפרח את החלשים, בעוד רש"י ומצודות מסבירים שהפרח הוא משל לגדולתם והצלחתם של הרשעים, שתסתלק ותתנדף כליל.
הסיבה לחורבן הכפול טמונה בחטאם: כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ־יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. רד"ק סבור כי מדובר בכפל עניין במילים שונות, אך פרשנים אחרים עמדו על ההבדלים בין חלקי המשפט. המלבי"ם מדייק כי מָאֲסוּ הוא ביטוי של דחייה בלב, בעוד נִאֵצוּ שהוא לשון ביזיון, הוא חטא חמור יותר הנעשה בדיבור ובמעשה.
בנוסף, ישנן מספר גישות להבדל שבין התורה לאמרה: המלבי"ם מפרש ש"תורת ה'" היא תורת משה, ואילו "אמרת קדוש ישראל" היא דברי הנביאים שהעם דחה, וחטא זה חמור יותר כי הנבואה באה עם אזהרות מיוחדות. אברבנאל מפרש שהתורה היא התורה שבכתב והאמרה היא התורה שבעל פה. גישה נוספת מציגה כי "תורת ה'" היא התורה שניתנה על ידי משה, ואילו "אמרת קדוש ישראל" מתייחסת לעשרת הדיברות שאמר ה' בעצמו במעמד הר סיני (חומת אנך).