שקיעה מוחלטת בתענוגות חומריים מביאה לאטימות רוחנית ולחוסר יכולת להבחין בנוכחות האלוהית בעולם. תיאור משתאות היין והנגינה ממחיש כיצד רדיפת העושר והפנאי משכיחה מן האדם את תכליתו, עד שהוא הופך עיוור למציאות ה' ולמשפטיו.
החלק הראשון של הפסוק מפרט את כלי הנגינה המלווים את משתאות היין: כִּנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל. רוב הפרשנים מסכימים כי אלו שמות של כלי זמר המנעימים את זמן השתייה [מצודת ציון]. הכִּנּוֹר והנֶּבֶל הם כלי מיתר המנוגנים ביד [שד"ל]. הנֶּבֶל מכיל נקבים [אבן עזרא] ומספר מיתריו רב יותר משל הכינור, ושמו נגזר מכך שהוא "מנבל" ומבייש את שאר כלי הזמר באיכותו [רש"י]. התֹּף הוא כלי עשוי מעור מתוח [רש"י], מעין עיגול עץ או מתכת שמקישים עליו ביד [שד"ל]. החָלִיל מתואר לרוב ככלי נשיפה עשוי קנה חלול [רש"י, אבן עזרא], אולם יש הסבורים כי מדובר דווקא בסוג של תוף שמכים עליו באמצעות קנה [שד"ל].
העושר והפנאי של החוגגים מנוצלים כולם למשתאות, כאשר כלי הנגינה מושכים ומפתים אותם להמשיך לשתות וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם [רד"ק, מצודת דוד]. המסיבות הופכות למרכז חייהם, ושום דבר אחר אינו נוגע להם [ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מהשכרות והשקיעה בתענוגות, הם מאבדים את דעתם ואינם מסוגלים להכיר את דרכי ה' [אבן עזרא]. חלק זה של הפסוק, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ, זכה למספר כיווני פרשנות המשלימים זה את זה:
גישה אחת מתמקדת בהתעלמות מן הדין וההשגחה. החוגגים אינם נותנים לבם לכך שה' מנהיג את העולם ויביא אותם במשפט על חטאיהם [מצודת דוד]. הם מתעלמים מפעולותיו של ה' בהיסטוריה, בין אם מדובר ברעות והעונשים שכבר הביא על עם ישראל, כדוגמת גלות עשרת השבטים [אבן עזרא], ובין אם מדובר בעונשים העתידיים לבוא עליהם [שד"ל].
גישה שנייה רואה בכך התעלמות מן התורה והמצוות. במקום לנצל את עתות הפנאי לעסק התורה ולדברי חכמים, הם פונים להוללות [רד"ק, רש"י]. אטימות זו באה לידי ביטוי גם בכך שהם שותים יין אך אינם מכירים בכך שהוא יצירתו של ה', ולכן אינם מברכים עליו ברכת הנהנין [חומת אנך], וכן בהימנעותם מתפילות שחרית וערבית המשבחות את מעשי ה' בבריאה [רש"י, רד"ק].
גישה שלישית מדגישה את העיוורון לפלאי הבריאה עצמה. הם עושים עצמם כאילו אינם רואים את גבורות ה' [רש"י], ואינם מתבוננים בחכמת הטבע והכוכבים שדרכה ניתן להכיר את כבוד הבורא [רד"ק].
בניתוח מעמיק של לשון הפסוק, יש המבחינים בדיוק פילוסופי בין חלקי המשפט. פֹּעַל ה' מתייחס להשגחתו התמידית של ה' המחדש בכל יום את הבריאה, תהליך נסתר הדורש התבוננות שכלית ומחשבתית, ולכן נאמר עליו לֹא יַבִּיטוּ. לעומת זאת, מַעֲשֵׂה יָדָיו מתייחס לבריאה המוגמרת והמוחשית הניצבת מולנו, שניתן לקלוט בראייה חושית פשוטה, ולכן נאמר עליה לֹא רָאוּ. החוגגים חוטאים בכפליים: לא רק שאינם חוקרים בשכלם את ההשגחה האלוהית הנסתרת, אלא שהם אפילו אינם פוקחים את עיניהם כדי לראות את הבריאה המוגמרת המעידה על יוצרה [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי כפילות המילים בפסוק אינה מבטאת הבדל מהותי, אלא נועדה לחזק ולהדגיש את חומרת התעלמותם ממעשי ה' [מצודת דוד].