לאחר שהתבררה אשמתו של הכרם, אשר לא הגיב לטיפול המסור שהוענק לו, מודיע כעת בעל הכרם על העונש המתוכנן. העונש אינו פעולה אקטיבית של הרס, אלא עזיבה והפקרת הכרם לגורלו באמצעות הסרת ההגנות שסביבו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפעולות הסר ופרוץ מופיעות בפסוק בצורת מקור, כלומר מתארות את עצם פעולת ההסרה והפריצה [מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים כי הפסוק משקף את המציאות החקלאית בארצות המזרח, שבה נהגו להגן על כרמים באמצעות מערכת כפולה של חסימות [שד"ל, רד"ק]. הפסוק מתאר את הריסתה של מערכת זו:
תחילה, הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ. המשוכה היא סייג של קוצים שנועד למנוע כניסה בכוח, והוא מוקם מחוץ לגדר האבנים או מעליה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. הסרת הקוצים תוביל לכך שהכרם וְהָיָה לְבָעֵר, כלומר יהפוך לשטח מרעה שבו בהמות וחיות יכנסו ויאכלו את היבול בדרך של השחתה [רוב הפרשנים].
בשלב השני, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ. הגדר היא החומה המרכזית והמוצקה העשויה מאבנים ועצים [רש"י, מלבי"ם]. כאשר חומות אלו ייהרסו וייפלו [אבן עזרא], הכרם יהיה לְמִרְמָס, ויירמס כליל תחת רגלי בהמות ובני אדם [רוב הפרשנים]. בעוד שיש מי שרואה בשני חלקי הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות [מצודת דוד], פרשנים אחרים מזהים כאן הדרגתיות של הרס המעמיק משלב לשלב [מלבי"ם, רד"ק].
ברובד הסמוי של המשל (הנמשל), החומות והמשוכות מסמלות את ההשגחה והשמירה של ה'. הסרתן מבטאת את סילוק ההשגחה האלוהית מעל העם. כתוצאה מכך, עם ישראל יאבד את חוסנו ויישאר חשוף ופגיע לשליטתן של אומות העולם ולפגעי הזמן, שיכלו בו וירמסו אותו [רד"ק, מלבי"ם].