חוטאים המקבלים תוכחה מנביאי ה' מגיבים לאזהרות הפורענות באדישות, בחוסר אמונה ובלעג ציני [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחוטאים מציבים אתגר כופרני: הם דורשים שה' יביא את הפורענות המובטחת מיד, כדי לבחון האם הנבואה אכן תתגשם.
כאשר הם אומרים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ, כוונתם ל"מעשה" הפורענות והעונש [רש"י, רד"ק]. התוספת של האות ה"א בסופי המילים מתארת לכאורה תשוקה וציפייה, אך למעשה היא נאמרת בדרך של לעג מוחלט, ללא אמונה שזה אכן יקרה [שד"ל]. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בצמד הפעלים כפל לשון של מילים נרדפות שמשמעותן להזדרז [מצודת ציון], יש המבחינים ביניהם: יְמַהֵר מתייחס לזמן, כלומר שה' יקדים את מועד העונש, ואילו יָחִישָׁה מתייחס לזריזות הפעולה עצמה. החוטאים טוענים שאם העונש יגיע בעתיד הרחוק או יתרחש באיטיות, הם יוכלו לתלות זאת במקרה, ולכן הם דורשים פעולה מהירה וזריזה כדי שיוכח להם שישנה השגחה אלוהית [מלבי"ם].
הדרישה לְמַעַן נִרְאֶה מבטאת את רצונם לבחון למי יש את הכוח, האם דבר הנביא יקום ויהיה, ואם אכן יש אמת בנבואות [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא].
בחלקו השני של הפסוק, החוטאים ממשיכים בלעגם: וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה. ה"עצה" היא הפורענות שה' ייעד להביא עליהם. השימוש בתואר "קדוש ישראל" נעשה בציניות, שכן הם אינם חושבים שמעשיהם רעים, ותמהים כיצד ייתכן שהקדוש ירע להם [רד"ק]. בהעמקה נוספת, ה"עצה" של ה' אינה תחבולה רגילה, אלא התכלית הסופית של מעשיו – בדומה למלך המדכא מרד, שה"מעשה" שלו הוא המלחמה וה"עצה" היא המטרה שהמורדים ייכנעו תחת עולו. החוטאים דורשים שהן המעשה והן התכלית יתקרבו ולא יעמדו במקום רחוק, אלא יבואו אליהם מיד, כדי שיוכלו לדעת ולהשיג בשכלם שאכן ה' הוא העושה הכול [מלבי"ם].
עם זאת, טענתם של החוטאים מבוססת על שקר והתעלמות, שכן ידוע שה' מאחר את העונש בכוונה תחילה, כדי להשאיר לאדם פתח לבחירה חופשית ולהמתין שישוב בתשובה [מלבי"ם].